מדריך ההישרדות להופעות בפארק
זה מתחיל בניסיון למצוא כרטיסים בהנחה, ממשיך בהתלבטות אם להגיע מוקדם לשערי הכניסה, בפקקים, בחניה, ובמאבקים על נקודת התצפית הכי טובה. הקהל הישראלי נדחק ומתלונן כל הדרך להופעה, אבל ברגע שהיא מתחילה - נשאר רק לצלם את סלפי ההנאה. שי להב פתח את עונת ההופעות
עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:
- זה ניל יאנג והוא עושה מה שבא לו
אלא שבמקום שאני אתקשר, התקשרו אליי. כן, אלה שרואים בי אופציה לקומבינה. נו, נפגשים בסטונז? בטח בטח. אז תגיד, יש מצב ש... לא נראה לי אחי. כל הכבוד. לא רק שלא הצלחתי לקמבן לעצמי כרטיסים, גם איבדתי בבת אחת את הילת ה-fixer שאפפה אותי שנים. אבל יהיה בסדר. סחבק תמיד נופל, וקם. ובכל זאת, חייבים לשמור על פאסון. לא להתחנן. לא ליפול על הגחון. זה רק כסף, ואני אוהב את זה.
הסאגה מסתיימת בסוג של דגל לבנבן, כשהיחצנית של ההפקה מפנה אותי לקטגוריה של "כרטיס ידיד" ב-600 שקלים. לא דפקתי את המערכת, אבל גם לא יצאתי פארש. ימים ספורים לפני ההופעה אני מתייצב בתור הארוך בדיזינגוף סנטר, כדי לאסוף את שני כרטיסיי. ההמתנה כל כך מתסכלת, עד שאני טוחן בייאושי כנאפה מהעגלה הממוקמת באופן מושלם בצמוד לטור הממתינים. איבדתי עוד 20 שקלים, והרווחתי 2000 קלוריות.
אוקי. אז שני כרטיסים בידינו, ועכשיו מתחיל הלחץ הבא. ההגעה. גם אחרי למעלה מ-25 שנה של מופעי פארק, עצם המחשבה על הדרך לגני יהושע מייצר אצלי שלולית זיעה בגב. וזה עוד לפני הגיהינום המכונה כאן מזג אוויר. מדובר בדוגמה קלאסית ל- lose lose situation. אם אתה חפץ להימנע מפקקים ולמצוא חנייה מניחה את הדעת צא מוקדם. אבל אז תבלה שעות מסוייטות על הדשא בפארק, מייחל להופעת חימום מכל סוג כדי להקל על שעמומך. מאידך, אם תשחק אותה אדיש ותצא מהבית בסמוך למופע, יש סיכוי סביר שתראה את מיק ג'אגר רק בהדרן. במשך כל השבוע שקדם למופע, אני ואשתי שתחיה דיברנו על חשיבות הכבוד העצמי. על הצורך לצאת מהבית בשעה סבירה, בלי לחץ. אבל מצאנו את עצמנו ב-18:00 בדיוק בכניסה לפארק. כשרק שלוש ורבע שעות, פורטיס אחד ו-350 מעלות בצל מפרידים בינינו לבין ההופעה הנכספת.
הלאה. השלב הבא, והקריטי, הוא ההתמקמות. אבל רגע. מגוון רחב, ומיותר לגמרי, של מכרים תופס אותי בדרך לשער העממי שלי. מה קורה להב, הולכים לגולדן רינג? מה? מה לא? לא הישגת כרטיס? לא, פשוט חשבנו שהרבה יותר אותנטי יהיה לראות את זה עם כולם ו.. בקיצור, אין לך קומבינות יותר. שמעת, זיוית? שי להב יושב עם העם. לאן הגענו? תודה לאל. הנה מישהו שכבר לא יתקשר אליי לפני ניל יאנג.
אחרי שלל המשוכות האנושיות, אנחנו חוצים את שער 8 ומתחילים להתקרב לעבר משהו שביום בהיר יכול להיות מוגדר כבמה. יש אינספור אסכולות באשר למיקום האולטימטיבי בפארק, אבל אני תמיד שב לשיטה הישנה והגרועה. לך קדימה, עד שלא תוכל יותר. למרות שאצל ישראלים, ה"לא תוכל יותר" הוא עניין יחסי. וכך, אני ואשתי נושמים עמוק, מאתרים סוג של גבעונת שמאפשרת צפייה מגבוה (נגיד), וחוצים באחת את ים המצטופפים שמסביב, עד לאיתורה של קרחת דשא, המספיקה לאדם אחד. רזה במיוחד.
הנוכחים סוקרים אותנו באיבה גלוייה. הם הרי נמצאים פה כבר כמה דקות, ולמה שאנחנו, "החדשים", נהנה מאותם פאסיליטיז שהם הרוויחו ביזע? אלא ששנינו, מתורגלים היטב, עוטים פרצוף אטום ובנון שלאנטיות מתיישבים על הקרקע, תוך שאנו דוחפים קלות תיקים, בקבוקים ורגליים. יש. סימנו טריטוריה. אישה מבוגרת בשיער מאפיר המשוך בקוקו מהודק מביטה בי בתיעוב שקט. ניכר בה שהיא חנכה את הפארק, אי שם בשעות הצהריים. והנה, מצבי זהה לזה שלה. בבת אחת, הבהרתי לה את חוסר התוחלת של הגעתה המוקדמת. והיא שונאת אותי. ואת החיים.
אלא שאז מגיע למקום זוג נוסף. נדחף, במבט אטום ובראש מורכן. דוחק אותנו באלגנטיות. ואנחנו שונאים אותו עד אפר. אני, וכסופת השיער. מה שמזכיר לי מיד את מערכון העולים החדשים המיתולוגי של "לול". אתה תמיד מתעב את החדש, שבא לקחת ממך את מה שכבר הישגת. גם אם אתה עצמך היית חדש לפני חמש דקות.
כעבור כשעה כור ההיתוך עושה את שלו, ומתגבשת קבוצה על הגבעונת שלנו. זקני הגבעות. אנחנו מתחילים להתוודע. אויבים ותיקים הופכים פתאום לאחוקים. מחליפים ביניהם טיפים וג'וינטים. כשמישהו מעז לחדור לטריטוריה שלנו אנחנו נעמדים כאיש אחד ורושפים עליו בבוז. המנהיגה שלנו היא כמובן המוכספת, שכל האגרסיות המודחקות שלה פורצות בבת אחת, למראה גבר עם מראה כללי של אריק הוויקינג הנעמד פתאום לפניה. אחרי משפט אחד שלה, שכולו סימני קריאה, הוא ממהר להיעלם בבהלה לעבר הלא נודע.
אבל גם הסולידריות שלנו לא מצליחה לעצור את העולם שבחוץ. זה שמורכב משילוב קטלני של חום, צפיפות וגברים מיוזעים בלי חולצה הנעים בשלישיות, ובוחרים להיעמד בצמוד לבחורה התורנית. הטכניקה שלהם קבועה. הנשים מתלוננות שהם מסתירים להן, ואז הם אז שולפים ג'וקר - אין בעיה, בואי נתחלף. אני אעמוד מאחורייך. מה שמותיר לבחורה שתי אופציות,
ושתיהן גרועות: או שיסתירו לה, או שייצמדו אליה מאחור.
כל הסיוט הזה נפסק בבת אחת, כשהאור נכבה והצלילים הראשונים של Start Me Up עולים לאוויר. הסוויץ' הפסיכולוגי בנקודה הזו הוא לא פחות ממדהים. ברגע אחד אתה שוכח לחלוטין מכל מה שהפריע לך, למשך שעתיים תמימות וקסומות של הופעה. וכל ישראל אחים. כולל המיוזע התורן שלי, שאמון על אספקה שוטפת של מקלות מעשנים, לכל הגבעה. והעיניים של כולנו נוצצות, בכל פעם שבה מיק ג'אגר מדבר בעברית. ואנחנו אוהבים. ואנחנו יפים. ואנחנו אחד.
עד שנגמר ההדרן. ובאותו רגע ממש, כולם שבים ללבוש את הארשת האדישה, ופוצחים במסע הארוך הביתה. נדחקים, דוחפים, לא רואים אף אחד ממטר. לך תדע, אולי זה שלידך עוד יקדים אותך בתור האינסופי ליציאה מהחנייה. בעוד חודש נחזור לשם, כדי לראות את ניל יאנג. וזה יהיה צפוף, ודביק, ומרגיז, ואנחנו נהנה מכל רגע.
