פול וולר כוכב עליון: למה רק באנגליה?

בשבוע שעבר נפוצו ברחבי הרשת שמועות על איחוד אפשרי של להקת הקינקס. זאת לא ידיעת האיחוד הראשונה, מאז פירוקו של ההרכב באמצע שנות ה-90, אבל הפעם עושה רושם שזה רציני. ריי דייויס, הכותב המרכזי ומנהיג הלהקה, סיפר ל-Sunday Times שכבר שוחח עם דייב אחיו על כתיבת שירים חדשים, שיקדמו סיבוב הופעות עתידי. הוא הוסיף שלדייב יש "כמה דברים לסדר" עם המתופף מייק אייוורי, שבעבר סידר לדייב אשפוז ממושך בית חולים, אחרי שכיסח לו את הצורה בהופעה בקארדיף, והבטיח שברגע ששניהם ימצאו שפה משותפת, הוא יהיה שם לצידם.

למרות שה-Kinks היא אחת מאהבותיי הגדולות, אני לא לגמרי משוכנע שאני רוצה בטובת האיחוד האפשרי הזה, שכן חלפו כבר 50 שנה(!) מאז שהם פרצו לזירה המוזיקלית, עם You Really Got Me, הסינגל השלישי שלהם. ורק המחשבה על המראה הנוכחי של חבורת הקשישים הזו מדכדכת עד מאד (ומצד שני, הרולינג סטונס. מצד שלישי, האחים דייוויס לא התקרבו מעולם לסקס אפיל של ג'אגר וריצ'רדס. מצד רביעי, הגיל המתקדם אולי ימנע מהם לחבוט איש ברעהו עד זוב דם, הרגל שהיה חביב עליהם).

מה שכן, הידיעות על האיחוד נחתו בסמיכות מושלמת לאלבום האוסף החדש של פול וולר. עוד גיבור מוזיקלי, שבדומה לקינקס - נחשב לסמל אנגלי לאומי, שזוכה להרבה פחות הערכה ופופולריות מחוץ לאיים הבריטיים. בביוגרפיות של האחים דייויס ושל וולר יש הרבה מן הדומה, ואני לא מתכוון רק לעובדה שהג'אם - להקתו הראשונה של וולר - ביצעה מחדש את David Watts של הקינקס. או שכל גיבור בריט פופ אפשרי יישבע בשם של שניהם, כמקור ההשפעה המרכזי שלו, הרבה לפני שיזכיר את הביטלס, או את הסטונז.

וזה מה שכל כך מרתק אותי בעניין. אנחנו - בעיקר ילדי האייטיז - אוהבים לחשוב שהאיים הבריטיים הם מקור ההשכלה המוזיקלית המרכזי שלנו, ולכן אנחנו גם מסונכרנים לכאורה עם כל מה שהתחולל שם. אבל בפועל, ספגנו את המוזיקה שהגיעה מאנגליה דרך הפילטרים של המוזיקה האמריקנית והעולמית. כלומר, השמיעו לנו בעיקר את המוזיקה הבריטית שהצליחה גם מעבר לאוקיינוס. וזאת הסיבה שבגללה מרבית הישראלים יכירו אולי 5 שירים של הקינקס, מתוך עשרות אלבומים של הלהקה. ושאם תקשיבו לאוסף הלהיטים החדש של וולר (שנמתח בין 1999-2014), וגם לקודמו (המכסה את שנות ה-90 בעיקר), תתקשו לזהות אפילו שיר אחד. 

אז איך התחולל, בעצם, הפער הזה? זה לא שהאחים דייוויס או וולר היו פטריוטים בריטיים גדולים, שהחליטו לעשות רק לביתם. המציאות פשוט הכתיבה להם את הקריירה. וזה היה גורלי במיוחד במקרה של הקינקס, שבסוף 1965, דווקא בשיא הפופולריות שלהם, נאסרה עליהם הכניסה לארצות הברית למשך ארבע שנים, בעקבות סכסוך עם ארגון המוזיקאים האמריקני. בכך, הם החמיצו את "הפלישה האנגלית", שעל גביה נישאו הביטלס, הסטונז, המי ולד זפלין, והסתגרו בעל כורחם בתוך האיים הבריטיים, עובדה שגם שינתה את סגנונם המוזיקלי. הקינקס, שהחלו כלהקת ריתם אנד בלוז לכל דבר, הושפעו פתאום מפולק אנגלי מסורתי, ומנהיגם ריי דייוויס החל לכתוב טקסטים שהתעסקו בנושאים אנגליים למהדרין, כמו שקיעת האימפריה ומלחמת המעמדות. מה שהרחיק אותם עוד יותר מאזניים לא בריטיות.

גם הג'אם, הלהקה של פול וולר, התאפיינה מראשית ימיה (אמצע שנות ה-70) במעורבות חברתית בדגש פנים-בריטי ברור. הם אפילו הוציאו ב-1979 את אלבום הקונספט Setting Sons, שהוקדש כולו לנושאים כמו... שקיעת האימפריה ומלחמת המעמדות. טוב, היו גם שירים נגד מדיניות בריטניה ביחס למהגרים. בכל זאת, דור אחד אחרי הקינקס. לא פלא שהג'אם נותרו כמעט אלמונים בארצות הברית.

מאז וולר עבר לא מעט גלגולים, ביניהם הרכב הסטייל קאונסיל וקריירת הסולו, שלקח לה שנים כדי להמריא מחדש באנגליה. אבל לבסוף זה קרה, וברעש גדול. באמצע שנות ה-90 הוא שב לראש מצעד המכירות באיים הבריטיים, והוכתר - יחד עם ריי דייוויס - לפטרון הבריט פופ שמשל אז בכיפה. באותה שנה בדיוק, וולר גם ביטל את סיבוב ההופעות שנקבע לו בצפון אמריקה. לא היה טעם. הפער בין משיחתו המחודשת למלך באנגליה, לבין האלמוניות היחסית בארצות הברית היה גדול מדי.

כל זה לא צריך למנוע מכם לתקן את העוול ההסטורי, ולהתמסר ליצירות של וולר ושל הקינקס. במקרה של וולר, האוסף החדש מספק 21 סיבות מעולות להתאהבות במוזיקאי שמשלב עוצמה חייתית עם עדינות ורוך, טקסטים אינטליגנטיים עם מבנה מוזיקלי שרירי עד כדי אלימות וקול ייחודי ומופלא, שהוא גם צרוד, גם אגרסיבי וגם חם להפליא. שירים המשלבים השפעות של רוקנ'רול, פאנק, סול והרבה מוזיקה בריטית ישנה ומשובחת. בעיקר כזו שנוצרה בידי הקינקס.