ניל יאנג זרק לנו את האמת האיומה לפרצוף

מרגע פרוץ המאורעות האפלים שאופפים אותנו, מצאתי את עצמי נכנס בכל חמש דקות לאינטרנט בכדי להתעדכן. לא במפת נפילות הטילים. גם לא במכסת פעילי חמאס המחוסלים. לא. מה שהפך אותי לאובססיבי היא השאלה - מה יעלה בגורל ההופעה של ניל יאנג בישראל. קראתי כל בדל של פרשנות, הערכה ונבואה. נכנסתי מדי יום לדף הפייסבוק שלו. ונשאתי מדי לילה תפילה לאלוהי הרוקנ'רול - אנא, הבא את בנך היקר והאהוב לארץ הקודש.

זה לא שאני מנותק. רחוק מזה. אני חי כאן, מתחבא בממ"ד כעכבר כמו כולם, מגדל שלושה ילדים שהולכים ונהיים חרדים מרגע לרגע ומשלם גם מכיסי כעצמאי שאיש לא יפצה אותו ביום שאחרי. האובססיה הזאת גם לא נבעה מפרטי ההופעה הספציפית. מכך שמדובר במוזיקאי מבוגר, שכבר בכלל לא בטוח שיוכל לשוב אלינו. מהחלום הישן לראות כאן (שוב) את אחד מהאמנים שאני הכי אוהב.

ניל יאנג וקרייזי הורס על הבמה, לפני כמה ימים. מתי ניפגש?

זה לא זה. אלה לא הסיבות שבגינן למרות שכבר הייתי ערוך נפשית, הידיעה הרשמית על ביטול ההופעה תפסה אותי לא מוכן. נטול הגנות. כמו ישראלי ללא ממ"ד באמצע אזעקה. אחרי כל הדברים האיומים שמתרחשים כאן יום יום, שעה שעה, דווקא החדשה המינורית הזאת, שלא היה כרוך בה שום דם שנשפך, הורידה אותי על הברכיים.

למה בעצם? כי הביטול הזה הטיח בי את האמת ישר לפנים. האמת, שכולנו מנסים לשכוח באינספור שכנועים עצמיים. האמת, שכמעט נשכחה אחרי שנים של מלחמת הישרדות. והאמת היא שאנחנו חיים במקום אלים, אכזרי, לא נורמלי. מקום שכל מי שלא מוכרח להגיע אליו, נמנע מכך. מקום שגם אנשים שרוחשים לו סימפטיה, כמו ניל יאנג שלא נכנע למסע הלחצים העויין של רוג'ר ווטרס, מעדיפים לפסוח עליו בכדי להגן על עצמם.

אדי ודר עם רוג'ר ווטרס. לא הוא הכתובת(צילום: רויטרס)

זה בכלל לא עניין פוליטי. בואו נניח לרגע לשאלה מי אשם. מה שחשוב כרגע היא התוצאה. והתוצאה אומללה. מי שהתרגש כל כך במופע של הרולינג סטונס, כמוני, כי הרגיש למשך שעתיים שאנחנו באמת עם ככל העמים, התעורר הבוקר כדי לגלות שמדובר באשליה.

והיתה גם ההתבטאות ההיא, של אדי ודר. סולן פרל ג'אם פצח במסגרת הופעה של הלהקה באנגליה במונולוג שביטא ביקורת ברורה על ישראל, ובין היתר אמר: "הם לא מקבלים את כספי המסים שלנו כדי לזרוק פצצות על ילדים". זאת התבטאות לא נעימה, בלשון המעטה, לאוזניים ישראליות. ואני לא ממש בטוח לגבי מידת הבקיאות של ודר בפוליטיקה המזרח התיכונית, או בדבר היכולת שלו לערוך איזונים והשוואות הוגנות. אבל לכן הוא זמר, לא דיפלומט. וכשאמן כזה, שגדלת עליו, מצטרף לאמנים אחרים שהיו חלק מסימני הדרך המוזיקליים שלך כמו רוג'ר ווטרס, אלביס קוסטלו, אנני לנוקס ורבים אחרים, אתה מבין - שוב - שאנחנו בבעיה קשה. בעיה שלא ניתן לפטור אותה ב"כל העולם נגדנו".

המונולוג של אדי ודר. גם אם הוא לא באמת מבין, זה כואב

אפשר, וצריך, להאשים את החמאס במדיניות צינית ואכזרית. אפשר גם להאשים את ממשלות ישראל שלא השכילו להגיע עד היום לפיתרון ולשלום. אבל בסופו של יום, אנחנו חיים במדינה המשלחת מטוסי קרב המשליכים פצצות שהורגות גם נשים וילדים. בין אם יש ברירה ובין אם אין, זאת מציאות איומה. לא נורמלית. וכשאתה רואה אותה מבעד לעיניהם של אמנים שפעם הערצת - גם אם הם משטיחים ולפעמים אף מעוותים אותה - היא איומה עוד יותר.

חלק ניכר מחובבי המוזיקה בארץ, שמתקשים באופן מובן להתמודד עם הביקורת הזו, מיהרו להכתיר את השטן שאחראי לה. קוראים לו רוג'ר ווטרס, והוא - במו פיו המטונף - הצליח לשטוף את מוחם של מוזיקאים רבים ואהובים, דוגמת אדי ודר. לא רק שהתפיסה הזו מגוחכת, ומייחסת כוחות על למוזיקאי שכבר מזמן אינו רלוונטי, היא מתעלמת לחלוטין מההווייה הכוללת באירופה ובארצות הברית. נסו להציץ בכותרות העיתונים הגדולים בעולם היום, ובדרך שבה הם מסקרים את המערכה, ותגלו שכמעט כולם רוג'ר ווטרס. במקום לשלח את זעמנו במוזיקאים, שהם במקרה הזה רק השליחים, הגיע הזמן להפנים את העובדה שמשהו בסיסי מאוד בקיום שלנו מעוות.

אני אוהב את המדינה הזאת. ומושקע בה יותר מדי רגשית בכדי לעזוב. אבל ביום שבו ניל יאנג ביטל פה את ההופעה, מתתי קצת מבפנים. כי פתאום המנון כמו "Keep On Rocking In The Free World" כבר לא נשמע כמו מוטו לחיים, אלא כמו משאת נפש.