החדש של הקולקטיב: מה לזה ולישראל?

מצד אחד, כבר מהשיר הראשון ברור שמדובר פה באחד המוצרים הכי איכותיים, מלוטשים ומהודקים שיצאו בשנים האחרונות תחת ידם של מוזיקאים ישראלים. האלבום כתוב, מנוגן ומופק לעילא, תוך הדגמת שליטה מרשימה במגוון של ז'אנרים מוזיקליים, ובדגש על עבודת צוות אמיתית, כמו שנגזר משם הלהקה.

מצד שני, ככל שהאלבום הולך ומתקדם, אתה שואל את עצמך - מה לכל זה ולמדינה שממנה הוא יצא? קשה לאתר ב"פנגיאה" השפעות ישראליות, מכל סוג. כמובן שאם מתאמצים אפשר לאתר רמזים, בייחוד בטקסטים (כשהם שרים על "יום הזיכרון", למשל). אבל באופן כללי - היצירה הזו מרוחקת מהווייה המקומית, לא מזכירה כמעט שום דבר שנעשה כאן בעבר, ולבטח מנותקת מהצליל הישראלי הנוכחי. וזה מפריע לי. בהחלט מפריע.

אבל למה, בעצם? הרי זכותו - וגם חובתו - הבסיסית של כל יוצר היא לעשות כרצונו. בלי מגבלות של שפה, לאום או כל חומה אחרת שעלולה לסרס אותו. ואם חברי הקולקטיב רוצים להישמע כמו משהו שמצלצל טבעי באנגליה או בארה"ב, ולא כמו להיט הכפיים הישראלי הבא, מה עוד שהם עושים את זה מצוין, אז מה אכפת לי בעצם?

הקולקטיב. לא מהעולם הזה(צילום: אדם קלדרון)

אכפת לי. כי יש משהו כמעט... כמעט לא טבעי, בחבורה של ישראלים צעירים, חברי ילדות, שגדלו והתגבשו פה, אבל לגמרי לא נשמעים ככה. כאילו שהם פשוט החליטו, כאידיאולוגיה, להפנות עורף למקום שבו צמחו - מוזיקלית, לפחות - כדי להגשים את החלום הגדול באמת. את תכנית אורנים ב'. כיבוש העולם. ולא במקרה חברי הקולקטיב עברו ב-2009 ללונדון וחלקו שם דירה משותפת, כחלק מבניית האתוס המנותק מישראל.

נו, ומה לא בסדר בזה? אולי הבעיה היא בכלל בי. מבוגר, פרובינציאלי וצר מוחין שכמותי. בן לאחד מהדורות האחרונים שעוד רואים את העולם דרך הפריזמה הצרה של ישראל. ועדיין לא מבינים את המהפכה האדירה של דור הפייסבוק, שמיישם באופן מעשי את קלישאת הכפר הגלובלי. הרי למה שיכוונו מראש כל כך נמוך? למה שיתאימו את עצמם למציאות מוזיקלית עגומה, שבה פסגת השאיפות שלך היא למלא את הבארבי? שלא לדבר על ההישג הנשגב באמת - לגמור את החודש? הנה, תראו אותם. חורשים את העולם בסיבובי הופעות. מככבים בפסטיבלים. גורפים מחמאות במגזינים נחשבים. מה הם עושים, אם לא לעשות את הדבר הנכון?

שרים גם על יום הזיכרון

בורחים מאיתנו, זה מה שהם עושים. לא סופרים את הקהל הישראלי, שממנו צמחו. כי הרי בתוך הסצינה שבה הם פועלים, יש עוד עשרות הרכבים מוצלחים ברחבי העולם. כך שהמאזין הישראלי יכול גם בלעדיהם. במדינה שבה להקת רוק טובה הפכה למוצר נדיר, כמעט ארכיוני, הויתור על הרכב ברמתו של הקולקטיב הוא משהו שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. אז נכון, הם חיים ומופיעים פה, אבל ההחלטה לייצר מוזיקה "לא ישראלית" מרחיקה אותם מראש מהקונצנזוס. ומקהלים גדולים שמשוועים ללהקות ברמה שלהם.

נו, אז מה? הם חייבים לך משהו? לך, או לכל ישראלי אחר? העולם גדול ופתוח, וטוב ללכת בדרכים. חלפו הימים שבהם זהותו הלאומית של מוזיקאי חייבה אותו להתנהלות מסויימת. ולחילופין - שינתה את הדרך שבה הוא נשפט בידי הקהל. באמת? הם חלפו? אתם יכולים להגיד לי, עם יד על הלב, שכשחברי הקולקטיב מסיירים כרגע ברחבי העולם, הם לא נשאלים במסיבות העיתונאים על המלחמה בעזה? האם המוצא הישראלי שלהם לא הופך לאישו מרכזי בעיני הכתבים? ובעיני הקהל? כל הדיבורים האלה על כפר גלובלי הם חזון תמים, שקורס במציאות כמו שכונת סג'עייה.

עושים את זה בחו"ל

בעיה של העיתונאים, אני עונה לעצמי. ושל המאזינים שנותנים לאישו הישראלי להפריע להם. כי הנה, עובדה. גם בימי הרעם הנוכחיים, הקולקטיב עדיין מופיעים ברחבי העולם ונהנים מפופולריות הולכת וגדולה. אז אולי אני מחפש את העובדות שמתיישבות עם הדיעות הקדומות שלי, במקום לשחרר ולפתוח את הראש.

אבל לא, אני מתעקש. יוצר חכם אחד, מצליח מאד בתחומו, לימד אותי פעם שהיתרון היחסי היחיד שממנו נהנה כל יוצר הוא הסיפור האישי שלו. כישרון יש גם למתחרים, מיומנות, טכניקה וחריצות - כנ"ל. הדבר היחיד שיש לך, ואין לאחרים, הוא כל מה שעברת עד כאן. החוויות האישיות, ההשפעות, הרקע האישי שלך.

חברי הקולקטיב, בדומה למוזיקאים מוכשרים אחרים כמו גבע אלון, תמר אייזנמן ואחרים, יוכלו להמשיך ולשכלל את המוזיקה שלהם וגם להגיע להישגים הולכים וגדלים. אבל מוזיקלית, הם תמיד יהיו "כמו". "ליד". "כמעט". כשהתודעה המוזיקלית שלי עוצבה - בסוף שנות השמונים - גדלתי על אמנים כמו אהוד בנאי והפליטים; מאיר בנאי; אתי אנקרי; הנטאשות. כולם היו ייחודיים, אורגינליים, אבל גם נסמכו על - כמו שאמר מוזיקאי ישראלי גדול אחר - שורשים עמוקים בזמן. איפה נמצאים השורשים של הקולקטיב? ואיפה הייחוד שלהם, שישמור אותם בתודעה גם בעוד 30 שנה?