יאללה שמח: איפה הפאן במוזיקה הישראלית?

"קזבלן". שלאגר אמיתי

כי אם נלך למקבילה המוזיקלית של העניין, הרי שכל מי שגדל פה בשנות ה-70, ובייחוד בשנות ה-80, זכה לפסקול של תעשיית מוזיקה אמיתית. כזו שלא חששה לכוון גבוה. לעשות הכל כדי למכור כמה שיותר תקליטים. לייצר שלאגרים, כמחמאה. תעשייה שהעיתון שסיקר אותה נקרא להיטון, ולא במקרה. כי הלהיט, הביטוי להצלחה המסחרית, היה המטרה המרכזית. גם של אמנים "נחשבים" ו"איכותיים", שהבינו שהמאזינים הם פקטור קריטי ביצירה שלהם. בדיוק כמו ששלום חנוך "עולה אל הבמה חשוף, מחפש קהל", כפי שכתב באלבום "חתונה לבנה" (שנכשל מסחרית), רק כדי להפוך לכוכב פארקים ענקי שנתיים מאוחר יותר, עם "מחכים למשיח". תעשייה שייצרה "כוכבים", "להיטים", "אלבומי זהב", והיה סביבה סוג של זוהר. בדיוק כמו בסרטים של מנחם גולן.

אבל היום, בעידן הפוסט-שלאגר, מדובר כמעט בכינויי גנאי. להלן ציטוט דמיוני לגמרי, המבוסס על אינספור ראיונות שקיימתי או ערכתי עם מוזיקאים מהשנים האחרונות: "אני עושה את האמנות שלי, ואם יהיה קהל שיתחבר לזה, כמובן שאשמח. אבל גם אם לא, הדבר הכי חשוב הוא שאשאר שלם עם עצמי". וגו'. ככה זה, במציאות שבה להיות "אחר", "אלטרנטיבי" ו"חוץ ממסדי" הפך לערך ולמקור לגאווה. כשכל הרכב שבקושי הספיק להוציא אלבום אחד ו/או מילא מועדון של 200 מקומות, מוכתר מיד כ"גאוני" וכ"פורץ דרך", בידי "מעצבי דעת קהל", האוחזים בעצמם בהרכב, שחברי ההרכב השני הכתירו כמחתרתי, גאוני ופורץ דרך. וחוזר חלילה.

 "חתונה לבנה" זה יפה, אבל "תפסתי ראש על הבר" זה משעשע

כמובן, יש גם דברים מצוינים באינדי הישראלי (אלבום הבכורה היפה והמרגש של The Angelcy, למשל. אל תחמיצו); וברור שגם התנאים האובייקטיביים של שוק המוזיקה השתנו לגמרי, ומקשים מאוד על יצירתם של להיטים וכוכבים; אבל יש משהו מקומם בגישה הבסיסית של "לעשות רק את הקטע שלי", שמתעלם - באופן אידיאולוגי כמעט - מרצון הקהל. ולחילופין, מתפקד כיופי של תירוץ מקדמי לכישלון. שהרי איכות אמנותית אי אפשר למדוד. אבל הצלחה מסחרית אפשר בהחלט. ואם אתה מוציא את עצמך מראש מהמשחק, גם לא תוכל להפסיד בו.

ויש עוד עניין, קשור בהחלט, שקופץ לי לראש מיד כשאני חושב על מנחם גולן. והעניין הזה הוא - הכיף. השמחה. ההומור. רכיבים שחסרו מאוד לקולנוע הישראלי בשנים שחלפו מאז שהפסיק לעבוד כאן (ולא פחות חשוב - מאז שבועז דוידזון, הבמאי הכי שלאגריסט שלנו, חתך לארה"ב), וחסרים למוזיקה הישראלית עד היום. אנחנו אוהבים לצחוק על חשבון הקדם אירוויזיונים שנערכו פה פעם, כמו גם על מפלצות האייטיז של המוזיקה הישראלית, אבל לפחות היה על מה לצחוק.

 הצחיקו את ישראל באירוויזיון. להקת איזולרבנד

היה צבע, היה חיוך והיה הומור, גם אם לא תמיד בריטי ושנון (זוכרים את איזולירבנד?). אם נגייס שוב את שלום חנוך, שאי אפשר לחשוד בו בשטחיות או בחוסר רצינות, הוא ידע תמיד לנפק גם יציאות כמו "תפסתי ראש על הבר", "רק לרקוד" או "גנבים" שכתב לדורי בן זאב. שלא לדבר על שושלת ארוכה של להקות ישראליות, שידעו תמיד לשלב שטותניקיות ופאן לצד איכות והקפדה מוזיקלית, כמו כוורת, תיסלם, טיפקס, שוטי הנבואה וכמובן משינה.

אבל היום, גם אופטיקאי מדופלם לא יצליח לאתר בקרב ההצלחות המסחריות הבולטות סימני הומור ממשיים. הן תמיד קצת מלנכוליות, ליריות, חסרות הומור. ע"ע עידן רייכל, עידן עמדי, קרן פלס וכו'. כאילו שאם הם ישתטו לפעמים, הם עלולים להיתפס - רחמנא לצלן - כפחות רציניים.

משטתים בקליפים. משינה

מה שמותיר את הקלילות רק בצד המזרחי של המפה, שם הרי אין שום בושה בהצלחה מסחרית. להיפך. לכן אני מחבב לא מעט מהטקסטים של יוסי גיספן, שמבין לגמרי שמוזיקה יכולה - סליחה, צריכה - גם לתקשר עם קהל. הרבה קהל, ולא פעם גם לגרום לו לחייך. בדיוק כמו שהבין מנחם גולן. באנגלית אמריקאית קוראים לזה Entertainer, בהערכה ובכבוד. פה מתרגמים את זה ל"בדרן" עם יותר מקורטוב של זלזול.