מזרחית ואשכנזית בקריוקי: טיפקס זו ישראל

כבר בפתח ההופעה של טיפקס המתקמבקת בזאפה, מוקרנות על הקיר שמאחורי חברי הלהקה מילות השיר. בשניה הראשונה אתה אומר לעצמך "מה זה הקריוקי הזול הזה?", אבל בשניה שאחריה, כשכל המועדון שר את המילים כאיש אחד, אתה מבין שקובי אוז שוב קלע בול בפוני. כי על רקע המילים (המעוצבות ומוגשות באופן הכי פשוט ועממיקואי) ניצבת על הבמה להקה בת תשעה חברים, לא פחות, המגישה את השיר בלייב, ובעיבוד עשיר, חם ומדוייק להפליא.

עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:

• יאללה שמח! איפה הפאן במוזיקה הישראלית?
• הנה הפאן: איזה כיף שאינפקציה חוזרים!
• החדש של הקולקטיב: מה לזה ולישראל?
  

במילים אחרות, שיטת שני הרבדים של טיפקס עדיין עובדת. ברובד החיצוני, השטחי, מוגשת מוזיקה שווה לכל נפש, שהופכת את ההופעה למסיבת להיטים ישראלית תמימה וטובת לב. אבל ברובד הפנימי, קובי אוז לא מוותר על המסרים החברתיים, ועל העיבודים המוזיקליים הלפרקים מורכבים מאד. ולפעמים, הרבה יותר מפעם, גם מתפלקים לו רגעים מרגשים באמת, כמו הביצוע ל"אלוהי", מתוך אלבום הסולו השני שלו, או הרגע שבו הוא צועק פתאום בפזמון של "איש וכינור" של להקת שפתיים, שאותו הוא מקדיש כמובן לתושבי שדרות המופגזים.

 יש גם אמירה ומחאה. "בתוך נייר עיתון"

אף פעם לא הייתי מהחסידים הגדולים של טיפקס. בזמן אמיתי, נהגתי לחבוט בהם לא מעט כמבקר. האשמתי אותם בשטחיות, בהידבקות לנוסחה מנצחת של להיטים, בבריחה מעומק או מרגש אמיתי. כשישבתי בחמישי האחרון בזאפה, עדיין יכולתי להיזכר מה הפריע לי בעבר (תהרגו אותי, למשל, אבל אני לא ממש מבין מה ההבדל בין "מה עשית" ל"איזה עולם". כשאני שומע את שניהם, אני מדמיין את צביקה הדר). אבל במשך כשעתיים של הופעה נהניתי כמעט כל הזמן, לפעמים אפילו התמוגגתי ("עננה" ו"בתוך נייר עיתון" היו ונשארו מאסטרפיסים).

ויותר חשוב: נפל לי אסימון. ברעש אדיר. מזל שהלהקה ניגנה בווליום גבוה, אחרת כולם היו מסתכלים עליי. הבנתי סוף סוף שככה בדיוק המיינסטרים הישראלי היה אמור להישמע. כמו טיפקס. רוצה לומר: חיבור טבעי לגמרי בין מוזיקה מזרחית, אתנית או איך שתרצו לקרוא לה, לבין מוזיקה אשכנזית/ ארץ ישראלית/ להקה צבאית-ית. לקובי אוז יש שטיק פשוט מאד בעניין הזה, והוא גם מדגים אותו על הבמה. מתחילים שיר עם אקורדיאון, שזה הכי התרנגולים, במקצב אומצא אומצא שיובא היישר מוורשה, ועליו שותלים מילים של שכונה. שהן כמובן הרבה יותר מתוחכמות ומודעות לעצמן ממה שהם נשמעות ברגע הראשון, ועדיין - מתכון בטוח לחאפלה. בסוף כולם יוצאים מרוצים. בייחוד, כשהמרכיבים הבסיסיים של כל הסלט הזה - מילים, לחן ועיבוד - נרקחים במיומנות ובכישרון.

 למה לאמאש'ך יש פטנט אחר?

כשאתם מתבלים את זה ברוח שטות, שמתכתבת עם המוזיקה הישראלית של פעם (שעל לכתה קוננתי לא מזמן), אנסמבל נגנים גדול ומגוון שמעניק תחושה של ג'מעה (כמו הרכבים אחרים בעולם סטייל Les Negress Vertes, Los Fabulosos Cadillacs הארגנטינים ואפילו מאדנס), ועניין אמיתי בסאונד, שרווח באותו זמן בעולם ("דיסקו מנאייק" הוא עדיין דוגמא מופתית לאלבום שהצליח לברוא צליל ישראלי חדש), אתם מבינים עוד יותר את הרעיון. ברור, זה נוסחתי, חוזר על עצמו לא פעם וגם חוטא לפרקים באובר חנופה לקהל. אבל בגדול - הפטנט עובד. איך צועק קובי אוז בסוף "סמי וסומו": "יש לאמא ש'ך פטנט אחר?". לא נראה לי.

אבל זה לא היה עובד אם היה מדובר רק בפטנט, ללא נשמה. שני אלמנטים מאוד הפתיעו אותי במהלך ההופעה, כששמעתי את הלהיטים הגדולים של טיפקס כגוף עבודה אחד מצטבר. קודם כל - מאחורי המעטפת של האקורדיאונים וההומור המתכתב עם כוורת, זו עדיין להקה מאוד מזרחית. או צפון אפריקאית, עזבו אותי עכשיו מהגדרות. 

הלכה המדינה ואת בתוך הג'יפ שלך. "יושבים בבית קפה"

מה שאני רוצה באמת להגיד הוא שיש גרעין חזק מאד של אותנטיות מוזיקלית, מאחורי חזות הליצן של קובי אוז. ב"אל תשכחי לזכור אותי", "בתוך נייר עיתון", "אם ואחות" ושירים אחרים שומעים ממש את המקצב הבֶרבֶרי של הרי האטלס. את הראיי של שב חאלד. ואת השורשים הטוניסאיים של יעקב אוזן, הוא קובי אוז. ואלה גם השירים של טיפקס שאני אוהב במיוחד.

העניין השני הוא, שמאחורי הטקסטים הנחמדים של אוז ושירי האהבה השווים לכל נפש, מסתתר לו פנתר לא קטן שלפעמים גם נושך. בהשוואה ללהקות ישראליות מצליחות ופופולריות אחרות, לטיפקס יש אחוז גבוה יחסית של שירים עם אמירות חברתיות ברורות. "הרבי ג'ו כפרה", הלהיט הראשון של טיפקס, נכנס ב-באבות למיניהם; "בתוך נייר עיתון" עסק בפערי המעמדות הצומחים בחברה הישראלית; "יושבים בבית קפה" לעג לנובו-רישיות עתירת

 הג'יפים; "סתם" קונן על הניכור ואובדן הרגשות של הפוסט מודרניזם. ועוד ועוד. ועוד. הכל מוגש כמובן בקריצה, ועטוף במלודיות מחניפות, אבל עדיין מהדהד.

בקיצור, זה האסימון שלי. המוזיקה הישראלית, שהולכת לכיוונים כמעט מנוגדים של מוזיקה "מזרחית", שהיא בעצם פופ מסולסל נוסחתי עם טקסטים קלישאתיים, ומהעבר השני רוק אלטרנטיבי באנגלית, מנותק כמעט לגמרי מההווייה המקומית, חייבת הרכבים כמו טיפקס כדי לנסח לעצמה מחדש את קו האמצע. מה שאומר, קובי אוז ויתר החברים, שנוסטלגיה זה נחמד, אבל לא מספיק. הגיע הזמן גם לחומרים חדשים.