נסיך הגאות: פרינס מתפוצץ בשני אלבומים

צירוף המילים שהכי מפתה לפתוח איתו את הטור הזה הוא "הקאמבק של פרינס". והוא גם מדויק, במובן מסוים. תיכף נגיע לזה. אבל עבור מרבית הקוראים, שאיבדו את המוזיקאי המחונן וה"מטורלל" הזה איפשהו באמצע שנות ה-90, כשהחל לכנות את עצמו כ"אמן שבעבר נקרא פרינס", ומשוכנעים שמאז הוא יושב באחוזה מבודדת ופרש ממוזיקה, הנה כמה פרטים שקצת יפריכו את עניין הקאמבק.

מאז 1995, פרינס הוציא לא פחות מ-19 אלבומים! לא כולל השניים החדשים שיצאו ממש עכשיו. מרבית האלבומים האלה יצאו דרך חברת התקליטים הפרטית שלו, ולא ממש יצרו תהודה עולמית, ובכל זאת - בין השנים 2004-2006 פרינס נחשב למוזיקאי הרווחי בעולם. בעיקר מהופעות ומתמלוגים.

סיבה מרכזית נוספת לכך שהוא קצת נעלם לכם, היא התעקשותו של הנסיך להפנות את הגב בהפגנתיות למציאות הדיגיטלית החדשה. הוא לא אישר להעלות קליפים שלו ליוטיוב, סירב למכור את שיריו באייטיונז ולפייסבוק הוא הצטרף ממש לא מזמן. אבל גם שם - העניינים השתבשו מהר מאוד. אחרי שצבר תוך פחות משבוע 1.7 מיליון אוהדים, פרינס הודיע על מפגש פייסבוקי עם המעריצים. אבל מתוך 4,000 שאלות שהועלו לעמוד, הוד נסיכותו ענה רק על אחת ("למה חשוב שכל המוזיקה תכוון לתדירות של 432hz?").

זה נשמע כמו רקע מדאיג במקצת, לקראת ההשקה המשותפת של שני תקליטים חדשים של פרינס שאירעה בשבוע שעבר. הראשון הוא אלבום סולו בשם Art Official Age, והשני הוא אלבום משותף של פרינס ולהקת הבנות שלו 3rdeyegirl, בשם Plectrumelectrum. כבר מהשמות אפשר להתעייף. מה עוד שאלבומי האולפן האחרונים של פרינס היו פשוט... משעממים. שזה הדבר הנוראי ביותר שניתן לומר על אחד מהמוזיקאים הכי בלתי צפויים של דורנו.

אבל אז מגיעה המוזיקה עצמה, וכמו תמיד - כשאתה מתעלם מרעשי הרקע, אתה חוזר פתאום, בלי שאתה מוכן מראש, להתרגשות הראשונית. הילדותית. אני ממש מתאפק לא לצעוק את זה, אבל לעזאזל - לא נהניתי ככה מפרינס מאז שלבשתי חולצות פלאנל, רבין היה עדיין ראש ממשלה חי ומכהן, ורובי שפירא התהלך על הכרמל עם סיגר עבה בפה וחיוך מבוייש.

שני האלבומים מציגים מוזיקאי בן 56, שנשמע חיוני ורענן כמו זמר בתחילת דרכו. פרינס פשוט מתפוצץ, כאילו שהסטיגמה המוטעית בדבר היעלמותו היתה נכונה והצטבר אצלו רעב של 20 שנה נטולות מוזיקה. כבר ברצועה הפותחת של אלבום הסולו, Art Official Cage היא נקראת, הלסת נשמטת למשמע ההפקה המורכבת והמעודכנת, הגיטרה החשמלית שמייבבת כמו פעם והקול, הקול החייזרי הזה, שכל בוגר אייטיז יזהה תוך כדי שינה. ומשם זה רק הולך ומשתפר.

בלדות הורסות, כמו Way Back Home, יציאות פאנקי מנצחות כמו Funkroll (אתה מקשיב לזה, אומרים לך "לני קרביץ" ואתה פשוט מתפוצץ מצחוק) ואר אנד בי סקסי, עסיסי, בשרני כמו פעם, ב-Breakfast Can Wait. הטקסטים עוסקים בחלקם גם בהתחזקות הדתית שעוברת על פרינס בעשור האחרון, אבל אפשר להירגע. הם לא מטיפניים, הם זורמים והם למעשה עוד ביטוי של Good Vibe, כמו שמפוזר כאן בשפע. בקיצור - זה הרבה יותר טוב, מגניב ומעורר ממה שחשבתי שעוד נקבל מהאמן שפעם נקרא גאון.

גם האלבום השני, זה שפרינס הוציא עם להקת הבנות שלו, מלא חיים והתלהבות, ואם רק הוא היה משוגר לעולם, דיינו. אבל היות והוא לא לבד, ההשוואה לא מיטיבה איתו. בניגוד ל-

art official age, האלבום הזה הרבה יותר אחיד, מבחינת הצליל שלו, ומבוסס בעיקר על רוקנרול בסיסי, כמעט לפנים. זה לא תמיד עובד, קצת חוזר על עצמו וסובל מהרצועות שבהן פרינס נעדר כמבצע. הוא אמנם מודיע בשיר fixurlifeup ש"בחורה עם גיטרה זה 12 פעמים יותר טוב מעוד להקה משוגעת של בנים", אבל כל מה שצריך זה בן אחד. הוא. כי אף חברת להקה, בלונדינית ומקועקעת ככל שתהיה, לא מתקרבת לכריזמה שלו. ועדיין, יש כאן רגעים חזקים ביותר, כמו wow הפותח, או another love הבלוזי. ובשורה התחתונה - אחרי הרבה שנים של שפל, פרינס חוזר להיות נסיך הגאות.