פסטיבל עכו נפתח: אקלקטי וחשוב
בשנתו ה-35 גדוש פסטיבל עכו לתיאטרון אחר בעשייה אמנותית מגוונת, מותאמת לקהל רחב ומגשימה את חזונו ביציאה אל מתחמי חוץ בלתי שגרתיים. טוב יהיה אם הזירה החשובה הזאת תזכה גם לתמיכה כלכלית גדולה יותר
בגלגוליו השונים הניב הפסטיבל הזה שפע של מופעים מאתגרים ומסחררים, אך גם מוצרי בוסר לא ראויים. מכל מקום העובדה הניצחת היא שזה 35 שנים, בכל חול המועד סוכות, צובאים אלפים על הגנים והאולמות שבעכו העתיקה והציורית, ובאים לחוות עשייה תיאטרונית שאין כמותה כמעט בשום מקום אחר. עודד קוטלר, מי שיזם את הפסטיבל דיבר על עכו כעל "סטייה הצידה" כדי לשוב ולהתחבר אל תיאטרון בתולי נטול כללים, או כלשונו כדי "לגלות נוף אחר, מסתורי ומושך, כמו מוזיקה רחוקה המהדהדת את ימי ההתכוונות ההם, ימי החיפוש אחר האוצר המובטח".
למרבה השמחה, הפסטיבל, שדגלו הוא דגל השוליים של העשייה האמנותית והבלטת ה'אחר', הפך למוסד יציב ומסודר. מעין הממסד של ה'אחרוּת'. וזה סיפק לנו, הצופים, לאורך השנים, מפגש עם הזיות תיאטרליות בזירות בלתי שגרתיות בעליל. והמפגש הזה הניב לעיתים הצגות פורצות גדר וקוראות תיגר, אך גם מופעי הבל וניסיונות עקרים לחדש בכל מחיר. וזה טבעו של פסטיבל אמיתי. להתנסות ולבחון ולהסתכן ולהמר, גם במחיר של נפל פוטנציאלי. מבחינה זו יש בעכו משהו שכבר מזמן אבד ברוב התיאטרון הממוסד: לפעמים זה קונספט חדשני מרתק, לפעמים רעיון חזותי, לפעמים איזו תחושה יצרית ופרועה שדעכה באולמות הממוזגים בתל-אביב וירושלים, לעיתים "סתם" חדוות יצירה. והיצירתיות שנובטת בשוליים תמיד תחלחל את דרכה אל הזרם המרכזי היבש. חדשנותה תזין אותו, חתרנותה תאתגר אותו. מבחינה זו, התיאטרון בישראל זקוק לפסטיבל עכו.
ומה צפוי לנו בשלושת ימי פסטיבל עכו 2014 שנפתח אמש (שבת)? לצד 11 הצגות התחרות שתיכף נציץ בהן, גדוש פסטיבל עכו במופעי חוץ פתוחים לכל. וזו נקודה משמעותית: הפסטיבל תמיד היה רגיש לפער שבין העלאת מופעי תיאטרון במתחמים סגורים ולקהל הומוגני, לבין הצורך לקיים מגע בלתי אמצעי עם קהל רחב הרבה יותר - דו-לאומי, דו-לשוני ומגוון בטעמיו ונטיותיו. לכן ישנו דגש ניכר על הצגות רחוב, מיצגים, וידאו-ארט, מופעי מוזיקה ומחול, מופעי קרקס ולהטוטנות, פסלים חיים, ואפילו הצגה לילדים המשלבת תיאטרון והפלגה בים. זירת החוץ הזו, שאני מאוד אוהב, לבד מחזונה האמנותי הפתוח לכל - נותנת לעכו נופך של פסטיבל דינמי ומלהיב, שאבד במקצת הפסטיבלים המכופתרים המוכרים לנו במרכז.
ואשר להצגות המתחרות של פרס הפסטיבל - דומה שמדובר בגישה מאוד אקלקטית: "הבית זה מה שמפריד" - עוסק במקומם של המוגבלים והדחויים בחברה; "אמסטרדם בלוג" - במערכת יחסים המתקיימת בצ'ט רולט; "סלים סלים" - סיפור על דילמה בלתי אפשרית של אסיר פלסטיני משוחרר; "אופל-יה" - על עולמם של ילדים אבודים דרי רחוב; "מקלט #02" - על עולמם של ילדים בסיכון שוכני מוסדות; "פנינה לב זהב" - על יצירת בובות כמזינת כוח; "דרקון הזהב" - אנשים ועובדים זרים בעולם שבו כולם מוצרים; "מנותקים" - שלושה צעירים בני דור אבוד מבקשים משמעות; "אני רוצה לרקוד קייט" - קבוצת נשים כלואה בבית אחד; "למונה ליזה יש שפם" - לבטי נערה באשר לנטייתה המינית; "גן העדן האבוד" - מעבר בין חללים כמסע בעקבות המיתולוגית היוונית.
יש עדיין על מה לעבוד
בפתיחתו של הפסטיבל צפיתי בשתי הצגות - שתיהן מקוריות, מעניינות, אך שתיהן עדיין לא מיצו את תהליך העבודה הפנימי שלהן. "מנותקים" - מחזה רומני (ג'יאנינה קרבונריו) שתורגם, עובד ובוים בידי רועי מליח רשף. שלושה צעירים - שתי בחורות ובחור - מתוסכלים מחיים עקרים של מרוץ ללא תוחלת, נפגשים באקראי בבר סואן. החיבור שלהם, שתחילתו במפגש מיני משולש, נואש משהו, מוליד מחתרת זעירה שמנתקת חשמל במועדונים ומחוללת פאניקה בקרב הבליינים. "יש כל-כך הרבה מקומות שצריך לנתק..." אומרת אחת מהן ובכך מתמצתת את האידיאולוגיה של מי שמבקשים לעצור את מרוץ ההבל חסר המשמעות של בני דורם.
המחזה מעניין; הדרמטורגיה (ארז מעין) והמוזיקה (יחזקאל רז) משובחים; חלל ההצגה - מועדון לילה אמיתי (מועדון הג'אם על חוף הים) הוא אכן 'תיאטרון אחר'. ובכל-זאת משהו לא לגמרי עבד כאן. חוששני שעודף מלל - שלושה מונולוגים מקבילים לאורך כל ההצגה - הרג במידת-מה את התשוקה וההתלהבות והתאווה שהמרד הקטן אמור היה לצקת בגיבוריו. וחבל, כי שלישיית השחקנים הצעירה - נטע בר רפאל, יוליה פלוטקין, נמרוד רונן - מוכשרת ואטרקטיבית וגדושת התלהבות. אך משהו כאמור נחסם.
"סלים סלים" - הוא סיפורו של אסיר פלסטיני המשתחרר לאחר 10 שנים בכלא הישראלי. האיש משוכנע שהוא בדרכו לטול כרם, שם ממתינים אשתו וילדיו; אך מאחר שכתובתו הרשמית היא בעזה הוא נשלח למעבר ארז. סלים נואש - משפחתו בגדה וכאן מעבר לגדר הרצועה ממתינים לו שוחרי מותו. ובתווך חייל וחיילת ישראלים קצרי רוח. המחזה - מאת סתיו פלטי נגב שאף ביימה - מרתק. אין כאן צד טוב או צד רע, והדילמה שסלים נקלע אליה נואשת ובלתי פתירה.
גם בהצגה זאת עוצבה זירה תיאטרלית "אחרת" - גדרות גבוהות שהקהל יושב משני צידן ובאמצע מעבר בו עומדים זה מול זה סלים והחיילים. בהצגה זו, כמו ב'מנותקים', חשתי
שלבמאית ולצוות שחקניה המשובח ברובו, נותרה עדיין כברת דרך לעשות: אמנם היו כאן כמה מעמדים מרתקים, כמו המפגש הספק אלים, ספק אנושי-רגיש, שבין סלים והחיילים - שהיה אמין ומשכנע. או אותו רגע שבו החיילת הישראלית והאסיר הפלסטיני שרים יחד שיר של עבד-אל חלים חאפז. אך מעמדים אחרים היו מפוספסים, כמו המפגש הכמעט לקוני בין סלים לאשתו, אותה לא ראה עשר שנים תמימות. וגם המהלך שקדם לרגע השיא בסוף ההצגה עדיין טען טיפוח. ועם זאת מדובר באירוע תיאטרלי מעניין ומרשים ברובו הגדול. וראוי לשבח במיוחד ג'ורג' אסקנדר בתפקיד סלים - מאופק ושולט, מתפרץ ומתפרק, משכנע ואמין.
ולסיום מילה על כלכלה ופוליטיקה: כמו כל פסטיבל בארץ, גם פסטיבל עכו סובל מאינטרסנטים שונים שהיו שמחים לראותו מתפנה מהמתחם הציורי עתיר הפוטנציאל התיירותי-מסחרי. וכמו כל פסטיבל, סובל גם עכו מתקציב בלתי מספק ובלתי מובטח. אמש, בפתיחתו הרשמית, תקף ראש העיר עכו שמעון לנקרי, חזיתית, את משרד התרבות ואת השרה העומדת בראשו. הוא קבל על כך שלימור לבנת מעולם לא טרחה לבקר בפסטיבל במסגרת תפקידה. אמנם משרד התרבות תומך כספית בפסטיבל, אך בתקציב שמהותית לא השתנה כבר שנים, מה שמטיל עול הולך וגובר על עיריית עכו, שלזכותה יאמר, נושאת במאמץ הזה בגבורה.
