די לשתיקה: הגיע הזמן שלזמרים תהיה דעה

אם למדנו משהו מכל האירועים האחרונים, שבהם מוזיקאים ישראלים ביטאו עמדה פוליטית ברורה ונחרצת - עמיר בניון ואריאל זילבר מימין, אחינועם ניני משמאל - זה שבאורח פלאי, למוזיקאים יש פה עוד מעמד מיוחד. גם בתקופה שבה תעשיית המוזיקה הולכת ונעלמת, ושהסיכוי לייצר להיט שיחזיק שנים שקול לסיכוי לשלום עם כל אויבינו, מספיקה התבטאות אחת של זמר אחד כדי להצית מדינה שלמה. ובלי קשר לתוכן ההתבטאות, זה משמח. כי עדיין יש משהו בכריזמה, בחוסר האמצעיות וביכולת לזכך אמירה לכדי שיר של שלוש דקות, שהופך מוזיקאים ליותר מבדרנים. וזו זכות גדולה.

השיר של עמיר בניון. עורר דיון(צילום: ברק אלקובי)

אבל זו גם חובה. כי אם למוזיקאים שלנו יש את היכולת לעורר דיון ולתרום לשינוי דעת הקהל - לכל צד - יש רגעים שבהם הם מוכרחים להשתמש בסגולה הזו. ואני חושב שבהחלט הגענו לרגע כזה. אפילו מזמן. זה לגמרי לא פשוט, אני יודע. במדינה שבה הקונצנזוס הוא כמעט מקודש, אמן שחפץ להישאר במיינסטרים חושש להביע דעה מפורשת. התפיסה המקובלת, והבדרך כלל נכונה, היא שהתבטאויות פוליטיות יכולות רק להזיק. ע"ע מוקי, למשל, שבעבר היה מקור בלתי נדלה לציטוטים בוטים ומפורשים בגנות הימין, המתנחלים וכו', ומאז שהחל במסעו לכיבוש המיינסטרים הפסיק, באופן מודע ומתוכנן, לספק אמירות שנויות במחלוקת. ואני מבין אותו לגמרי.

ובכל זאת, כאמן יש לך גם אחריות ציבורית. לא רק אחריות לקידום הקריירה שלך. איפה בדיוק עובר הגבול, שאחריו אסור לשתוק? קשה לקבוע. אבל הייתי אומר - כשנחצה מבחינתך קו אדום. ואיך שלא תסתכלו על זה – אנחנו כבר שם. אני מדבר על טירוף המערכות, ביחס לערביי ישראל. חוק הלאום, הצתת בית הספר הדו לשוני בירושלים, ההתבטאויות הגלויות כנגד אמינותם של הערבים, ששירו של עמיר בניון תדלק ותודלק מהם. זה בכלל לא עניין של ימין ושמאל, אלא מלחמה על האופי הדמוקרטי והשוויוני של המדינה הזו. ובמלחמה הזו, הגיע הזמן שהמוזיקאים הישראלים המצליחים והמשפיעים ביותר יתחילו לתת את קולם.

אני לא מדבר על החשודים המידיים. שאנן סטריט למשל היה המוזיקאי היחיד שהשתתף בהפגנה נגד חוק הלאום שנערכה במוצ"ש בירושלים. אבל הוא עושה את זה באופן עקבי ואמיץ כבר שנים. לא, החץ שלי מופנה לעבר התותחים הכבדים שרגילים לשתוק. אנשים כמו ריטה, כמו מירי מסיקה, כמו.. כמו שלמה ארצי, לעזאזל. הקונצנזוס בהתגלמותו, שבשנות ה-80 עוד שר על "יש לנו ארץ, למה עוד אחת?"

פעם הייתה לו עמדה ברורה. שלמה ארצי - "ארץ חדשה"

הפעם לא מדובר על סוגיה שנוייה במחלוקת, כמו הישיבה בשטחי יהודה ושומרון, אלא על אמירה ברורה ונחרצת, בדבר חשיבות השמירה על ערכי השוויון והדמוקרטיה בתוך גבולות ישראל. מה כבר יקרה אם ארצי יתבטא בנידון? הוא יפסיד כמה קיצונים מתלהמים בהופעות הבאות בקיסריה? האם באמת חסר לו קהל? והאם בשלב כל כך מאוחר בקריירה הסופר מצליחה שלו, יש עוד מקום לדאגות כאלה בכלל? תחשבו על סוג של גילוי דעת בנושא, שיופץ כמודעות ענק בתקשורת ובג'ינגלים בטלוויזיה, שעליו יהיו חתומים אנשים כמו ארצי וריטה. הרי זה ממש מתבקש.

ויש גם את הזמרים המזרחיים המצליחים. אצלם הנושא מורכב יותר. מצד אחד, המוזיקה שלהם מתכתבת ישירות עם תרבות ערבית. שרית חדד אפילו הופיעה בתחילת דרכה בירדן, והוציאה אלבום בערבית, אייל גולן בחר, במסגרת "אייל גולן קורא לך", בזמרת הערבייה נסרין קדרי כדבר הגדול הבא, קובי פרץ ביצע מחרוזת בערבית שהוא שר גם בהופעות. ועוד ועוד.

מצד שני - התפיסה המקובלת אומרת שקהל היעד של המוזיקה המזרחית מורכב בעיקר מימנים וממסורתיים, שעלולים לא לראות בעין יפה כל התבטאות בזכות ערבים. גם אם אלה ערביי ישראל. תפיסה לא מופרכת, כנראה. אפילו ח"כ מירי רגב הוקעה כשמאלנית, אחרי שכתבה בפייסבוק שיש לה חברים ערבים ושהיא מאחלת לדו קיום.

שרית חדד. שרה בערבית ושותקת בעברית

ובכל זאת - אז מה? האם השיקול היחיד של אמן הוא התנודה הבאה בקריירה שלו? האם אתה יכול מצד אחד לשיר ולנגן עם ערבים, לשיר בערבית בעצמך ולשאוב השפעה ברורה מהתרבות שלהם, ומצד שני לשתוק בשעה שציבור שלם הולך ומוקע כאן כבוגד ותוקע סכינים בגב? תחשבו איזו השפעה אדירה יכולה להיות למשפט בודד של מישהי כמו שרית חדד, בזכות הדו קיום וחשיבות הקשר עם ערביי ישראל. נכון, זה לא קרה עד עכשיו. אבל עכשיו - ממש עכשיו - הגיע הזמן לשינוי. התייצבות מאוחדת של המוזיקאים בישראל, למען מטרה שאמורה להיות שיא הקונצנזוס. נראה אתכם.