חגיגה לאוזניים: הפאנקי טאון של מארק רונסון

התשובה המיידית היא לא, והלא הזה רק מתחדד למשמע האלבום החדש והרביעי שלו, Uptown Special. אם בעבר רונסון התהלך בשדות הפופ של הסיקסטיז, ואז עבר אל הניו אייג' והסקא של הסבנטיז, תוך שהוא מתבל את המיש-מש שלו באלקטרו ובראפ שחור, הרי שהאלבום החדש מוקדש כולו לפאנקי, ב-פה רפוייה. והיות שרונסון גם מחליף מבצעים בכל פרוייקט, הרי שקשה למצוא קו מוזיקלי משותף וישיר בין היצירה החדשה לבין קודמותיה.

הפעם, הפרטנרים שלו הם - בין היתר - ברונו מארס (הביצוע שלו ל-Uptown Funk מתוך האלבום כבר הפך ללהיט עולמי), הראפר מיסטיקל, קווין פארקר, הסולן של טיים אימפלה ולא פחות מסטיבי וונדר על המפוחית. פרטנר מפתיע אחר הוא הסופר האמריקאי מייקל שייבון, שכתב את מרבית שירי האלבום. שייבון קצת מתאמץ מדי לחבר מילים מגניבות, אבל ברגעיו הטובים – ויש כאלה כאן – הוא מצליח להעניק עומק אמיתי לשירים הנוצצים של רונסון, ולייצר דיון על דור צעיר שעסוק בחיפוש מתמיד אחרי זהות.

וזה, אם תרצו, גם הסיפור של מארק רונסון עצמו והתשובה לשאלה שאיתה פתחנו. בתוך דור פוסט מודרניסטי, שבז לכל דבר שהוא "חשוב" או "קלאסי", רונסון מייצג את הפוסט פוסט מודרניזם. הוא כל כך מעריץ את גיבורי הילדות המוזיקליים שלו, עד שהוא מוותר מראש על הניסיון לברוא משהו חדש באמת, ובעצם מגיש את החומרים של פעם, רק באריזה נוצצת יותר. או, במילים אחרות, רונסון אומר לנו, בהתבסס על הקלישאה הידועה – אם כל השירים הטובים כבר נכתבו, למה לא להשמיע אותם מחדש, רק בתווך של סאונד ומבצעים עכשוויים?

חוסר היומרה הזה, שאני אוהב אותו, כי הוא נטול ציניות בתוך עולם שכבר עולה על גדותיו מרוב ציניות, לא יכול היה לעבוד אם רונסון לא היה מוכשר כל כך. המשימה הזו, של צירוף קלאסיקות ישנות והיתוך מחדש שלהן, דורשת מגוון רחב של כישורים. מטעם טוב, דרך אינסטינקטים חייתיים של ליהוק ועד לשליטה פנומנלית ברזי אולפן ההקלטות. ולרונסון יש את כולם. גם באלבום החדש.

איך הוא נשמע? תדמיינו סט של שירים, אמנם מקוריים, אבל כאלה שנבנו על מוטיבים ברורים ומוכרים שנלקחו מג'יימס בראון, אדמה רוח ואש, צ'אקה קאן, שוגרהיל גאנג ואפילו מייקל ג'קסון. האזנה לאלבום חדש של רונסון הייתה תמיד שעשועון מענג עבור חובבי מוזיקה, שנהנו לגלות את הרמזים הברורים של מוקדי ההשראה שלו. גם הפעם. וברוח הפוסט פוסט מודרניזם, הוא לא ממש מאמין ברמזים עדינים. הרצועה השלישית Feel Right, למשל, היא חיקוי ברור (ומעולה) של מורשת ג'יימס בראון. ובכלל – מי שאוהב פאנקי יתענג כאן על מרבית השירים.

הסאונד, כרגיל אצל רונסון, הוא חגיגה לאוזניים. נגני האולפן הם הקרם דה לה קרם. והגרוב פשוט נוזל מכל פינה. רונסון ושותפו ליצירה הזו, ג'ף באסקר, גם הכניסו טוויסט מענג של הצדעה לגרסה אחרת לגמרי של פאנקי – זו של סטילי דן האגדית. השיר In Case Of Fire הוא מחווה ברורה לצליל הנוצץ והכירורגי כמעט של וולטר בקר ודונלד פייגן. 

בקיצור, מקוריות גדולה אין כאן. אבל רונסון שוב הצליח, בכישרון אדיר, להתיך זהב עכשווי מתוך מחצבים ישנים. באופן אישי, למרות שאני יודע להעריך את האיכויות שלו, פחות התחברתי ל- Uptown Special. פאנקי הוא פשוט לא המנה העיקרית שלי. לא נותר לי אלא לקוות שבאלבום הבא, רונסון יחליט להתלבש על ז'אנר שאני מחבב יותר. רוק מזרחי אולי?