קלפטר: הנסיך העצוב של המוזיקה

על עטיפת אלבום האוסף החדש של יצחק קלפטר מתנוססת דמותו הצעירה והגברית, המעוטרת בשפם בלונדיני ובחולצת פלאנל, כאילו בקע הרגע מהסט של "צייד הצבאים". בתוך החוברת המצורפת מופיע צילום שלו עם חברי "כוורת". קלפטר נראה שם כמו החבר הקשוח של חבורת החנונים החיוורים. לא פלא – הם הגיעו מלהקת הנח"ל, הוא מהמועדונים של רמלה.

בהמשך הדפדוף, הוא שעון לצד שם טוב לוי ושלמה ידוב, חבריו ל"צליל מכוון". וגם הפעם – לצד השניים, שמדגמנים רוק מתקדם (זקנים, שיער לא מוגדר ומבט מזוגג בעיניים), קלפטר הורס בטי שירט לבנה הדוקה ודחוסה בתוך הג'ינס, שמבליטה את פיגורת המתאבק שלו. תוסיפו לכל אלה את הגיטרה החשמלית, שכאילו נולדה לו בתוך הידיים, ותקבלו גבר-גבר, בתוך עולם של זמרים בסנדלים.

אבל אז עורכים מסע מקביל, הפעם בביוגרפיה של קלפטר, ונזכרים בשפע רגעי המשבר שלו - הנפשיים והבריאותיים. האכזבה מכישלון להקת אחרית הימים. אובדן ביתו כתוצאה מקשיים כלכליים אחרי פירוק כוורת. הדיכאון בעקבות כשלון אלבומו השני, "לבד" וההחלטה להפסיק לשיר. הגידול בראש ומופע ההתרמה המיוחד של כוורת. מחלת הריאות הקשה והאשפוז באיכילוב. ואלה רק דוגמאות "נבחרות". רוצה לומר – יש כאן נפש של ילד אסטמתי, בתוך גוף של מתאגרף. וזה, אם תרצו, הסיפור של יצחק קלפטר בכללותו, סוד הקסם שלו והגורם לנפילותיו. תערובת יוצאת דופן של תמימות ילדותית כמעט, עם מעטפת של דיסטורשן קטלני, בארץ שכמעט ולא גידלה גיבורי גיטרה אמיתיים.

האוסף החדש של קלפטר (ולא הראשון. ב-1993 יצא "יצחק. לבד. מחזיק מעמד", צירוף שמות שלושת אלבומיו הראשונים) כולל 36 רצועות, בשני דיסקים. אנתולוגיה רצינית, המתחילה מימי כוורת, עם "שיר הטמבל", ומסתיימת באלבומו האחרון עד כה, "קצת דיפלומט", שיצא ב-2008. זה רחוק מלהיות סיכום מהימן של הקריירה המוזיקלית שלו, מהטעם הפשוט - המפתח כאן הוא רק שירים שקלפטר ביצע בעצמו. לכן אין כאן שום אזכור להרכבים שהוא היה חבר בהם כמו הצ'רצ'ילים, שנקראו על שמו, או אחרית הימים. שלא לדבר על אינספור הלהיטים שהוא הלחין לאחרים – בראש ובראשונה לאריק איינשטיין כמובן, או על שירים שהוא תרם להם סולואי גיטרה קלאסיים (ע"ע "שיר סתיו" של אריק לביא). לא. האוסף מוקדש לקריירת הסולו של קלפטר, שבמובן מסויים תמיד עמדה בצל העבודות האחרות שבהן היה מעורב.

אני אף פעם לא אשכח הופעה שלו בבית אבא חושי בחיפה, ב-1988, שנועדה לקדם את אלבומו החדש דאז, "מחזיק מעמד". הגעתי עם החברים שלי, באחת החופשות הראשונות שלנו מהצבא, כדי לגלות אולם ריק. היינו חמישה, והשלמנו מניין בחלל היכול להכיל מאות. זה היה מכמיר לב. קלפטר כבר היה אז אחרי כוורת, אחרי צליל מכוון, אחרי שיתופי הפעולה המצליחים עם אריק איינשטיין, וגם אחרי להיטי רדיו לא רעים בכלל. אבל כל אלה לא גרמו לקהל הנווה שאנני – שהיה דווקא צמא למוזיקה – להגיע. הוא נתן אגב הופעה מלאה, ואנחנו הקפדנו להיות הקהל הכי נלהב שאפשר, אבל כל האירוע היה קצת מעורר רחמים. שזה מוטיב די קבוע בביוגרפיה הקלפטרית.

והאמת היא, שאובייקטיבית – זאת לא גזירת גורל. רשימת ההצלחות של קלפטר כמוזיקאי היא יותר ממרשימה. להיטי ענק כמלחין ("העיירה שלי" לאריק סיני; "סוף העונה" ו"רק מה שאת אוהבת" לגלי עטרי; "בלדה לנאיבית" של יעל לוי; וכמובן אינספור שירים שהלחין לאריק איינשטיין, כמו "שביר" ו"יושב על הגדר"). מעמד על כגיטריסט. חברות בלהקה הכי מצליחה בתולדות ישראל, כוורת. ועוד ועוד. אבל קלפטר תמיד רצה יותר. הוא רצה להיות ה-כוכב. האיש מאחורי המיקרופון. באופן אישי, אני אוהב לשמוע אותו שר. אין שם טיפה של פוזה, של התייפייפות. אותנטיות לשמה. אבל אי אפשר להתכחש לזה שיש גם משהו קצת בארדי בשירה שלו. מונוטוני. לא סוחף. מה עוד שהוא לא האיש הכי כריזמטי בעולם, בטח לא על תקן המבצע. שזה בסדר. אבל הבעייה היא, שנדמה שקלפטר מעולם לא הפנים את העניין עד הסוף. וזו הטרגדיה שלו.

במובן הזה, האוסף החדש עושה צדק עם קלפטר הזמר, שתמיד היה בצל. אבל כדי לקבל תמונה מלאה ונכונה של הקריירה שלו, היה ראוי יותר להוציא דיסק אחד שלו כזמר ודיסק שני של שירים שהלחין לאחרים, או שתרם להם סולואי גיטרה בלתי נשכחים. ועדיין, גם עכשיו, מדובר בפיסת היסטוריה חשובה ועתירה ברגעים מלאי קסם.