טרקטור ונערה עם פרח: מוזיקה כמו פעם

לאלבום החדש של "התקווה 6" קוראים "הכי ישראלי". זה שם נורא יומרני, וגם מעורר אנטגוניזם מדי, אבל כשהאלבום ושיר הנושא מתחילים להתנגן, הציניות נעלמת מהר מאוד. במיידי, כמו שהסולן ומנהיג ההרכב עמרי גליקמן בטח היה אומר. על רקע מקצב מקפיץ, הוא מונה את הדברים שהם בעיניו הכי ישראליים, דוגמת "ערב חדש, אבטיח קר, זהו זה ולא אחרת, גיבוש צנחנים, ערק איילים, אין לנו ארץ אחרת. ים סוף, ים המלח, ים תיכון ים כנרת. שביזות יום א' בשבת שבאה וחוזרת". ועוד ועוד, כולל מסטיק עלמה, דמקה, מטקה, אוי כפרה ו"אוהבים אותך שימון פרס".

עדכונים שוטפים גם בטוויטר של ynet

זה חמוד להפליא, כי להתקווה 6 יש את הגרוב, ולגליקמן יש את הקול (אגב, תוכלו לראות אותם במוצ"ש הקרוב בהופעת השקת האלבום החדש שלהם בבארבי בת"א), ובכלל - היעדר הציניות הזה הוא דווקא מרענן. זה לא שאין להם ביקורת, בהמשך האלבום. והם מציעים ב"לו הייתי ראש ממשלת ישראל" את כל מה שראש ממשלת ישראל הנוכחי לא עושה ולא יעשה. אבל כמו שהם מצהירים בשיר "פקקטה מדינה", "פקקטה מדינה הו אני נשאר, אם אני אלך מי יישאר איתך מחר".

זה יופי של אלבום, בעיניי הטוב והבשל ביותר של החבורה הזו, אבל אני רוצה לכתוב על משהו רחב בהרבה שמשתקף ממנו. יש משהו בישראליות המופגנת הזו, המחבקת והמחוברת לנופים ולטעמים, שמתחיל לזרום אליי מהרבה מאוד אלבומים חדשים. בעיקר של אנשים צעירים. וזה קורה אחרי הרבה שנים של התנכרות. שנים שבהן אם מישהו הזכיר בשיר את הכינרת, זה רק בגלל שנתקע בלי חרוז הולם ל"אחרת". ופתאום, נדמה שהסכרים מתחילים להיפרץ.

על השיבה לעברית של גבע אלון כבר כתבנו פה. אבל זאת ממש לא רק בחירת השפה. האזנה לאלבום שלו, "תהיי אתי", היא כמו טיול ברחבי הארץ. מהשורה הפותחת - "היינו שם רק שנינו, למרגלות כרמל ירוק", דרך "רמת גן נוף מלא עצים" ועד "היום הכנרת עברה לי כמו הכביש". האלבום, שלא במפתיע, מוקדש לאריק איינשטיין. "אריק איינשטיין הגדול", כמו שהוא מצוין בשיר של התקווה 6. וגם עיצוב העטיפה של גבע אלון מציג תמונות ילדות שלו, על רקע נוף ישראלי בעליל. נוף שאפשר למצוא גם בתוך החוברת המצורפת ל"רני", אלבומם האחרון של בית הבובות. בתמונה מצולמים חברי הלהקה על הרקע המוכר כל כך של עצי אקליפטוס. חסר רק הרס"ר בנאי, ואנחנו במחנה 80.

אפשר לקרוא לזה בכל מיני שמות - שייכות, נוסטלגיה, כמיהה לחיבור מחודש. בכל מקרה, זה מגיע מכל הכיוונים. איבי הנחל, ההרכב של אופיר בן עמי מאיפה הילד, שרים על "נחל נובע" ועל "פרדס רימונים", בתערובת של ישראליות וברסלביות, מצטלמים על גדת נחל גלילי ומציגים כלוגו אסימון ישראלי ישן, עם סמל הצבי הדוהר. שלא לדבר על אלבום הבכורה המקסים-מקסים של רועי שפיגלר, "עם קומץ שמים", שכבר ממש לוקח אתכם ללב השדות בקיבוץ. "בוא נטפס על ערימת גרגרי הכותנה", הוא שר ב"עפיפונים" הפותח, "ניתן לגוף ליפול אליה כמו לתוך ענן".

או "וכשהיתה נגמרת השרקייה היית יוצאת אל הפרדס, היית נוגעת בעלים, היית קוטפת שיבולים, היית נוצצת כמו השמש בשקיעה, זורחת כמו אור הלבנה" (מתוך "שרקייה") - אלבום קסום, בהפקה מוזיקלית של עדי רנרט, שמתכתב עם מוזיקה ישראלית של שנות ה-70 מאיזורי יוני רכטר, שם טוב לוי וכו'. את החיבור בין שפיגלר ורנרט עשה יהודה עדר, שהבן שלו - אלון - מייצר מוזיקה דומה מאוד. ישראלית, סבנטיזית, קצת קיבוצניקית. כזו שאתה שומע, ואתה מבין מיד לאיזו שרשרת היא מתחברת.

יש הרבה הסברים אפשריים למגמה החדשה הזו. אני חושב שזה שילוב של חיפוש אחרי שורשים - גם מוזיקליים, תחושת מיאוס מהווה וסוג של געגוע לתקופה שבה הכל היה פשוט יותר. לאו דווקא לישראל האמיתית של פעם, אלא לעידן מופשט שבו ילדים דיברו לכוכבים, שבו כך זה היה, פשטות רכה. אחד האלבומים הכי יפים ומדוברים שיצאו כאן השנה היה "מעט פשטות", של הדס קליימן ואביב בכר, שאין בו שום דבר ישראלי באופן מובהק, אבל עצם שמו מגדיר בתמצות את התרפקות הזאת. "בלילות נרוץ מתוך עצמנו", הם שרים, "אל שדות ילדות, בארץ לא שבויה".

ואני שומע את ההדהוד הזה באינספור אלבומים חדשים של ישראלים צעירים, גם אם יש להם זקן היפסטרי והם מוגדרים כאינדי. הצמד עבודות עפר, למשל, הוציא לא מזמן אלבום שלישי, "אנגלית שבורה", שעל עטיפתו מתנוסס בלוק ישראלי טיפוסי, אפור ומדכא, אבל הכי מקומי

 שיש. "מי יירד לנגן במקלט בית הספר?", הם שואלים בשיר "אדום כלניות", "ישיר לילדים שסגורים בכיתות. שלום לרקפות שמציצות בין חגווי הסלע, דרישת שלום שלוחה סתווניות מאדום כלניות". ברור שזה ציני, אבל זה לגמרי מכאן. ובשלום חנוכית - עם שורשים עמוקים בזמן.