דילן החדש: להסתגר בחדר ולשמוע שוב ושוב
בניגוד לדעה של רוב המבקרים, שי להב אף פעם לא התלהב מבוב דילן. ואז הגיע "Shadows In The Night", אלבום הקאברים היפהפה שלו שהוכיח שגם אגדת רוק יכולה להתרפק על להיטי עבר ולצאת גדולה מהחיים
אף פעם לא הייתי מחסידיו האדוקים של בוב דילן. עם כל החשיבות, הכבוד העצום וכו'. לאורך כל חיי הבוגרים אני מנסה - שוב ושוב - להאזין לאלבומים הקלאסיים שלו, ולהתחבר לאותו קסם עמוק ששבה את לב המבקרים באשר הם, אך לשווא. פרט ל-Oh Mercy האדיר, מ-1989, עם המגע הייחודי והמכשף של המפיק דניאל לנואה, אין אף אלבום דילני שהצלחתי לצלוח לכל אורכו בהנאה רציפה. ושמעתי את כו-לם. כדי לנמק לעצמי את הנכות המוזיקלית המבישה הזו, תליתי אותה תמיד בקולו של האגדה. דילן, לטעמי, היה תמיד זמר מוגבל ומונוטוני. וכחלק מאופיו המתריס, והבז לקונבנציות, גם נדמה היה שהוא ממש מתאמץ להישמע לא טוב.
על הרקע הזה, הידיעה על אלבומו החדש Shadows In The Night, שכולו גרסאות כיסוי לקלאסיקות שבוצעו בעבר בידי פרנק סינטרה, נשמעה כמעט כמו הלצה. הזמר עם קול נייר הזכוכית נכנס לנעליו של קול הקטיפה האולטימטיבי. שדילן יבצע את Autumn Leaves, או את Some Enchanted Evening? למה, בעצם? כן, קראתי את הביקורות הנלהבות מחו"ל. הן לא ריגשו אותי. דילן נמצא היום במקום כל כך נערץ בקריירה שלו, שגם אם ישיר מהסוף להתחלה את כל ספר הטלפונים של ניו יורק הוא יקבל 5 כוכבים ברולינג סטון מגזין. להיפך, ככל שיעשה משהו אקצנטרי יותר, כך תגדל מכסת השבחים שתורעף עליו.
אבל אז פשוט הקשבתי לאלבום החדש. ונהניתי מכל רגע. דילן לקח את הקלאסיקות האלה, שבדרך כלל זוכות לעיבודים מורכבים, בלווי להקות של עשרות נגנים, והפשיט אותן לחלוטין. השירים הוקלטו בטייק אחד, בלי תיקונים, עם חמישה נגנים, והתחושה המתקבלת היא של הופעה פרטית במועדון בלוז אפלולי. צריך להסתגר איתו בחדר, עננים אפורים בשמים, אלכוהול טוב ביד, ופשוט לשמוע אותו שוב. ושוב. ושוב. כל כך הרבה חכמה, מיומנות ומקצועיות בת עשרות שנים של מוזיקה אמריקאית מתנקזות אל תוך 10 הרצועות האלה. הקול קול דילן, אבל ברקע מהדהדים כותבי השירים הגדולים והמבצעים שהעניקו להם פעם חיים, כמו סינטרה, צ'ט בייקר, בינג קרוסבי ועוד ועוד.
אז מה באמת לגבי הקול? קראתי ביקורות שגילו הפתעה, למשמע הוורסטיליות הקולית של דילן. הפתעה מיותרת, למי שמכיר את הרפרטואר שלו. צריך להפריד בין הקול עצמו של דילן ובין היכולות הקוליות שלו, שתמיד היו שם. הוא נשמע כאן רגיל לגמרי. אותה שירה שבורה, מונוטונית משהו, דילנית בעליל. אלא שהפעם התוצאה פשוט נהדרת. איך זה יכול להיות, לעזאזל?
זה החיבור, חברים. החיבור בין השירים המלודיים כל כך, שיכולים בקלות לגלוש לשמאלץ מתקתק, ובין קול השאול הבוקע מגרונו המחוספס של דילן. השירים מספקים את הקסם, את העולם הרגשי. דילן מביא את העומק, את הניסיון ואת הציניות המובנית, המשמשת כמפחיתת סוכר. עצם ההחלטה לבצע דווקא את השירים האלה הייתה ההברקה הגדולה שלו. מכאן ואילך, זה כבר עובד מעצמו. גם הקונספט של להקה קטנה, המוקלטת בלייב, הוא מנצח. והפרחים למפיק המוזיקלי. קוראים לו בוב דילן. מסקנה? אולי עדיף לעשות הצרחה. שדילן ישיר שירי פופ פשוטים ויפים, בעוד שזמרים טובים בהרבה יבצעו משיריו.
ויש כאן עוד משהו. האלבום הזה של דילן מצטרף לשורה הולכת וגדלה של אלבומי קאברים, שאגדות רוק מנפקות לעת זקנה. ע"ע Kisses On The Bottom של מקרטני, או A Letter Home של ניל יאנג. מעל כולם מרחף התענוג הזה של אנשים שכבר הגיעו לגיל ולמעמד שבו הם לא חייבים להוכיח כלום לאף אחד, אלא פשוט ליהנות. ולהתרפק על מוזיקה שליוותה אותם בצעירותם. יש בזה קסם מיוחד. אותנטי, לא מתאמץ. ו-Shadows In The Night של דילן הוא המקסים מכולם.
