שירת מקהלה בישראל: זן בסכנת הכחדה

אבל העובדה היא שאמש (ב'), בלב ליבה של ה'מציאות' התל-אביבית הסואנת, התכנסו כמה מאות גברים ונשים באולם הכניסה במוזיאון תל-אביב, אחזו בידיהם תווים ושרו בצוותא שירה מימי הרנסנס, שירי תפילה מתקופת הברוק ועיבודים אמנותיים לשירים ישראלים מוכרים. וזו הזדמנות לדבר על תופעת הטבע הזו, הכה יפה אך המאוימת תדירות להיפך לזן נכחד: שירת מקהלה.

האירוע אמש במוזיאון תל אביב פתח סדרת קונצרטים (שתמשך, במהלך החודש הקרוב, גם בירושלים, חיפה וראשון) ושמה 'חגיגה כורלית לברתיני'. סדרת קונצרטים לזכרו של גארי ברתיני, מי שעיצב את תרבות המקהלות האמנותיות בישראל לדורותיה.

זמרת הסופרן דניאלה סקורקה והמנצח סטנלי ספרסר(צילום: מקסים ריידר)

ברתיני (1927-2005) - חתן פרס ישראל, מנצח, מלחין פורה, פרופסור למוזיקה, יזם מוסיקלי ומנהל אמנותי של האופרה ושל תזמורות בארץ ובעולם - טבע חותם עצום על התרבות המוסיקלית הישראלית. ב-1955 הוא הקים את מקהלת רינת האגדית וחולל באמצעותה תרבות שירה מקצועית שאיש בארץ לא הכיר עד אז: א-קאפלה (שירת מקהלה ללא ליווי) טהורה, מגוון רפרטוארי עצום, שירה נקייה ומדויקת מאוד, עבודה קולית משוכללת, סיגנון. גם הרפרטואר שהכניס היה בלתי מוכר עד אז, והוא הפך לסטנדרט במקהלות האיכות בארץ: מוטטים מימי הביניים, מדריגלים מתקופת הרנסאנס, שירים מתקופת הברוק, ובו-בזמן גם מוסיקה מודרנית עכשווית מן העולם, שירה ישראלית מקורית ועיבודים אמנותיים לשירה עממית.

"גארי ברתיני הוא המפץ הגדול. לפניו לא היה כמעט כלום בתחום המוסיקה המקהלתית בארץ, הוא לבדו יצר מציאות חדשה. טביעת האצבע שלו בחיים המוסיקליים בישראל עצומה, ובתחום שירת המקהלות היא הייתה קריטית ממש". אומר חגי גורן, מנהל המקהלה הישראלית על שם גארי ברתיני, "היה בו שילוב נדיר של מוסיקאי עילאי ומקצוען מושלם, עם אישית כריזמטית ונוכחות מהפנטת ממש. כמנצח בכלל, וכמנצח מקהלות בפרט, הוא היה נדיר, סוחף, מעמיק עם גישה למגוון תרבויות, וכל זאת עם אנרגיה מדהימה וכושר ארגון".

נעים להכיר. המקהלה הקאמרית ע"ש גארי ברתיני(צילום: רז רוגובסקי)

בצד זאת היה ברתיני למנוע גדול שחולל הלחנה חדשה למקהלות. הוא ממש הכריח מלחינים לכתוב מוסיקה למקהלות ולעבד חומרים עממיים ושירה יהודית עיבוד אמנותי למקהלות א-קפלה. עדן פרטוש, יחזקאל בראון, יהודה שרת, גיל אלדמע ורבים אחרים כתבו במיוחד עבורו. ותופעה כזו לא חזרה על עצמה מאז, בוודאי לא בהיקף ובעושר כזה.

לשיר ברוח ברתיני

בסדרה למלאות עשור למותו של ברתיני, תשיר המקהלה הישראלית הקאמרית ע"ש גארי ברתיני במשותף עם מקהלות שונות בארץ וסולנים, רפרטואר א-קפלה ותוכנית תזמורתית. המקהלה הישראלית קיימת רק כחמש שנים (נוסדה ב-2009 בידי חגי גורן ומנצחה רונן בורשבסקי) אך כבר נחשבת למקהלת א-קפלה מן הטובות בארץ. זמריה הם מוסיקאים מקצועיים פעילים בזכות עצמם, והיא מתאפיינת ביכולות שירה ורסטיליות עם רפרטואר מגוון.

המנצח רונן בורשבסקי והזמרת עינת ארונשטיין(צילום: מקסים ריידר)

בקונצרט אמש שרה בצד המקהלה הישראלית גם 'המקהלה הקאמרית שליד האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים' עם מנצחה המעולה סטנלי ספרבר. התוכנית הייתה לגמרי ברוחו של גארי ברתיני: קטעי א-קפלה קצרים ממגוון תקופות וסגנונות (למן סלמונה רוסי ומונטוורדי, ועד לארנסט בלוך, יחזקאל בראון, גרשווין ויוני רכטר); מחזור שירי אהבה של ברהמס ויצירה מאת של מרק שרפנטייה למקהלה, סולנים ותזמורת; ולסיום יצירתו המופלאה של מוצרט לאודטה דומינום, הללויה של הנדל (מתוך המשיח), ושני פרקים מתוך הרקוויאם האלמותי של מוצרט.

את ניצוח הקונצרט חלקו המנצחים סטנלי ספרבר, רונן בורושבסקי ואבי אוסטרובסקי וכיכבו בו חמישה סולנים צעירים: הסופרניות המעולות דניאלה סקורקה ועינת ארונשטיין, הקונטרה טנור הנדיר אלון הררי, הטנור איתן דרורי והבריטון המצוין גיא פלץ; ותזמורת נתניה - הקאמרית הקיבוצית.

תוכנית זהה עם אותם מבצעים תהיה בשבוע הבא בירושלים. ותוכניות שונות עם מקהלות נוספות במהלך אפריל - בחיפה, בטיול קונצרט בעין כרם ואבו גוש ובראשון לציון.

איך מחוללים מורשת ומה מאיים עליה

במובן מסוים שמו של ברתיני היה למושג גנרי של מורשת מוסיקלית. לא רק משום שה"תקן" שקבע - באיכות השירה ובמגוון הרפרטוארי - היה למודל מחייב, אלא בגלל הקבוצה הגדולה של מוסיקאים שהתחנכו אצלו והפכו בתורם למנחילי המורשת הלאה. למעשה גדולתו של ברתיני הייתה בהיותו מנהיג מוסיקלי, כזה שהסטנדרטים שלו ממשיכים ומחלחלים באמצעות תלמידיו ותלמידי תלמידיו (בהם מאיה שביט, נתן מרגלית, נעמי פארן, חנה צור, נועה בורשטיין ואחרים). כל אלה היו בתורם למנצחים ומובילי מקהלות, מורי פיתוח קול ומקימי מקהלות ילדים. וכך ממשיכה מסורת ברתיני לבעבע בסצנת השירה האמנותית בישראל.

שרים עם הקהלץ מקהלת רינת(צילום: מקסים ריידר)

אך המסורת הזו, כמו כל תחום אמנותי שלא זוכה לטיפח הנדרש לו, עלולה להתכלות מעצמה. סצנת המקהלות המקצועיות בארץ, ומקהלות החובבים האיכותיות, חווה קשיים ניכרים. יש לכל היותר חמש מקהלות מקצועיות בישראל ולמעט אחת ('האנסמבל הקולי הישראלי' של יובל בן עוזר) הן כמעט שאינן מסובסדות. מקהלות החובבים, טובות ככל שהן, סובלות מקשיי קיום חמורים עוד יותר.

במשך כשני עשורים פעל בתל אביב 'בית הספר לשירת מקהלה' (שהקימו אבנר איתי, מיכאל שני וסטנלי ספרבר) שבו ניתן היה ללמוד - פיתוח קול, סולפז', דיקציה ושירת מקהלה. אך בית הספר נסגר לפני כשנתיים מחוסר תקציב, ובכך נגדע למעשה המוסד המרכזי בארץ להכשרת זמרי מקהלות.

"אין קריטריונים לחלוקה תקציבית למקהלות. משרד התרבות מינה כביכול, לפני שנים רבות, ועדה שתקבע קריטריונים כאלה, אך מאז העניין התאדה. מגוחך שלכל גופי התרבות יש קריטריונים ברורים להקצאת תמיכה ממשרד התרבות ורק למקהלות אין. מדוע? במה הן שונות מהתזמורות, התיאטראות וקבוצות המחול? אין ספק ש'האנסמבל הקולי' - גוף מצוין עם זמרי איכות ומנהל מוסיקלי מעולה - זכאי לתקציב שמקבל ושמאפשר לו לייצר איכות.

אך יש מקהלות נוספות, טובות לא פחות, שבהעדר קריטריונים אינן מקבלות סיוע כמעט בכלל. כל זה יוצר חוסר יכולת לקיים סטנדרט מוסיקלי ראוי, שמצידה תגרום לקהל לא לבוא ולבעלי כשרון לא לרצות להצטרף, ובסופו של דבר לסטגנציה של התחום כולו".

ואם מעט המקהלות המקצועיות עוד משתכרות בגין ההופעות שלהן, הרי שבתחום מקהלות החובבים היעדר התמיכה הממשלתית או העירונית חמור עוד יותר. והקריסה של 'בית הספר לשירת מקהלה' היא תמרור אזהרה בוהק.

ובעיית הבעיות - אין הזנה מלמטה של זמרים צעירים, כי פשוט אין באמת חינוך מוסיקלי בבתי הספר.

בנים לא שרים

תלמידי תלמידיו של ברתיני מנהלים מקהלות ילדים ובני נוער. אך אלו כמעט אך ורק על טהרת הילדות. בהעדר חינוך מוסיקלי בבתי ספר, השירה נתפסת כעניין לבנות בלבד, ובודאי לא משהו שמצ'ואיסט ישראלי צעיר ירשה לעצמו לעשות בחברת הילדים האכזרית. ובאין בנים שרים, אין זמרים גברים.

 ובאין זמרים גברים, אין מקהלות.