למה אנחנו לא שרים על השואה?

"אפר ואבק" - יהודה פוליקר

ניצולי השואה עצמם, להלן - הדור הראשון - לא ממש רצו לדבר על התופת שחוו. גם אם רצו לדבר, לא שלטו מספיק בשפה העברית, או ברזי התרבות הישראלית החדשה. וגם אם שלטו, לא באמת רצו להקשיב להם. הכל היה טרי מדי, כואב מדי, וספוג בתסביכים של נקיפות מצפון מצד אחד (של אנשי היישוב בישראל, שלא סייעו ליהודים באירופה), והרצון לייצר צבר חדש וגיבור מהצד השני. זה גם היה ההבדל בין שירי השואה ושירי יום הזיכרון שהתפתחו במהירות. הסוג השני דיבר על חיילים גיבורים, שנפלו בשדה הקרב, ולא על אלה שהלכו "כצאן לטבח".

כך שהמשימה של הנצחת השואה והעיסוק התרבותי בה נפלה בעצם על כתפי הדור השני, שנציגיו היו בעל כורחם המתווכים בין תופת השואה ובין הישראליות. הם הרי היו כבר צברים גאים, דוברי עברית מלידה, בשר מבשרה של הארץ. ובכל זאת, פרט לחריגים שכבר הזכרנו (שלא במקרה, היו נציגי דור שני קלאסיים), המוזיקאים הישראלים כמעט ולא נגעו בשואה. ויש לזה שלל הסברים אפשריים.

"בגרמניה לפני המלחמה" - שלמה ארצי

קודם כל, מדובר בנושא שהוא גדול מהחיים. שטני. חסר תקדים בהיקפו ובמשמעות ההיסטורית שלו. איך אפשר להפוך אסון קולוסאלי כזה לשיר קטן של 3 דקות? ומי רוצה לקחת עליו את האתגר הזה בכלל?

התשובה היא - מי שהשואה הייתה חלק מהחיים הצרים והפרטיים שלו. כל ילד לניצולי שואה, למשל, שעבורו מדובר בעניין אישי לגמרי. אבל מרבית הילדים האלה, באופן טבעי, רצו רק לברוח מהנושא הקשה, המודחק, המכביד כל כך הזה. להיות צברים כמו כולם. לעשות פופ ורוקנרול כמו אריק ושלום, או כוורת. לא "להתבחבש" בייאוש ובדיכאון. זה מתקשר לכך שיוצרים ממוצא אשכנזי ברחו כמעט כולם ממה שהתפרש פעם כ"גלותי", והפנו עורף לתרבות שלמה ועשירה של אבותיהם. וזה כולל גם את הבור השחור של תקופת השואה.

על הרקע הזה, היה ניתן לצפות שמוזיקאים צעירים יותר, שכבר לא סוחבים על גבם את הגיבנת הזו של זכר השואה, יעזו יותר להתמודד עם הנושא. אחרי הכל, מדובר בכר בלתי נדלה של דרמות ורגשות אנושיים, שרק מחכה שיפרטו אותו לשירים. אבל גם זה כמעט לא קרה, פרט למקרים בודדים (דוגמת האלבום "אברמק", שיצרו כמה מיוצאי להקת קרח 9, על פי שיריו של אברמק קופלוביץ', ילד בן 14 שנספה באושוויץ. האלבום יצא ב-2005). אפשר להבין את היוצרים הצעירים. אחרי הכל, המציאות הישראלית "מצליחה" לספק מספיק אסונות וסיבות חלופיות לכתיבת שירי זיכרון עצובים. רק ששירים על חיילים מתים הם הרבה יותר רלוונטיים וקרובים ללב, מאסון שהתרחש פעם, בארץ רחוקה.

ויש עניין נוסף. מוזיקה קלה, בעיקר בשוק הקטן שלה בישראל, היא תחום פופי, שאין בו מקום להרבה אמנות ועומק. תחום הבנוי על להיטים, השמעות ברדיו, והופעות חיות עם הרבה שמח. לא בדיוק הז'אנר האמנותי שבמסגרתו אפשר לגעת באימת השואה. כשאמן חושב על הקריירה שלו, אף פעם לא יגיע "הזמן הנכון" להוציא לרדיו שיר על השואה. איפה ישדרו אותו, בגלגלצ? במובן הזה, האלבום "אפר ואבק" הוא לא פחות מנס. או מקרה נדיר לגמרי של תעוזה אמנותית. כנראה שהצורך של יעקב גלעד ויהודה פוליקר לאוורר את השדים שלהם, כבני הדור השני, היה חזק יותר מכל שיקול מעשי. למזלנו. אבל שוב, זה היה אירוע חריג.

והאמת היא, שהתופעה הזו לא מאפיינת רק את המוזיקה. גם הקולנוע הישראלי כמעט ולא נגע בזכר השואה באופן מעמיק (פרט לסרטים כמו "הקיץ של אביה", ולאחרונה גם "הבן של אלוהים"). ביצירה העלילתית בטלוויזיה הישראלית היא כמעט ולא הוזכרה (פרט ל"קסטנר" ולעוד תכניות בודדות). ואפילו בתיאטרון, באופן יחסי, השואה היא אלמנט מינורי ("גטו", הבנאליות של האהבה"), ומופיעה בעיקר בפרינג' ("ארבייט מאכט פריי"). זכורה גם האופרה הקאמרית "צחוק של עכברוש", שכתבה נאוה סמל והלחינה אלה מילך שריף - שתיהן בנות הדור השני. ועדיין, מדובר במיעוט. וזה מובן לגמרי. כי יוצרים בעידן הנוכחי הם אנשים שכותבים על "אני" ולא על "אנחנו". מחפשים את הסיפור האישי, הצר, ולא הקולקטיבי. השואה, במובן הזה, היא יותר מדי גדולה. רחוקה. מפלצתית. ולכן משאירים אותה רק לטקסים.