אלבמה שייקס, מה הקטע?

נכון לשנייה וחצי הקרובות לפחות, אלבמה שייקס היא ההרכב המוזיקלי הכי חם בארצות הברית. אלבומם החדש, "sound and color", התייצב בראש טבלת האלבומים הנמכרים מיד עם צאתו - המשך טבעי ועדיין מפתיע לבאזז שייצר אלבום הבכורה של ההרכב "boys and girls" מ-2012.

אלבמה שייקס. בראש טבלת המכירות(צילום: gettyimages)

בישראל הם עוד לא ממש מוכרים, אבל מעבר לאוקיינוס החבורה הזו, שצמחה באתנ'ס אלבמה, היא כבר מזמן הדבר הנכון לאהוב. בייחוד אם אתה דיויד לטרמן, שאירח אותם פעמיים, או העורך של סאטרדיי נייט לייב, שם הופיעו לפני מספר שבועות וזכו לכבוד מלכים.

אז הדיסקים נמכרים מצוין, היוטיוב מתפקע מצפיות וגם הביקורות לא רעות בכלל (ממוצע של 4 כוכבים, מתוך למעלה מ-30 מגזינים ואתרים חשובים). מה שמעלה מיד את התהייה - מה הקטע? ובכן, הקטע הוא שאין שום קטע. אבל בסופו של דבר, זה בדיוק הקטע.

על הבמה ב-SNL. אלבמה שייקס 

לא הבנתם? בצדק. כי בעולם המוזיקה הנוכחי, שבו כבר שמענו הכל, ראינו הכל והופצצנו בכמויות לא סבירות של מוזיקה הנישאת על אינספור גימיקים ומוזיקאים מגניבים ומיוחדים, יש פתאום צמא לחזור לשורשים. לפשטות. לגיטרה באס תופים. למוזיקה "טבעית", בלי איפור. אבל באופן אירוני, וכנראה בלתי נמנע, בסופו של דבר גם היעדר ה"קטע" הופך לקטע. וכך, החבורה הקרויה אלבמה שייקס, שנראית כמו אוסף של אנטי כוכבים מוחלטים, ללא כל חן, הבנה באופנה ובאופן כללי - ייחוד ויזואלי - נפלה בול בפוני, בציפורני המחפשים אחרי "הדבר האמיתי".

שיטוט בתגובות לקליפים שלהם ביוטיוב מעלה מינון לא חוקי כמעט לביטויים כמו "כנות", "אותנטיות", מוזיקה לאוהבי מוזיקה", "מוזיקה בלי בולשיט" וגו'. הבנתם. וישנה שם עוד מילה אחת, קדושה כמעט, שחוזרת שוב ושוב. הפיקסיז. אבטיפוס קלאסי ללהקה של.. ובכן, מכוערים, שהצליחה לכבוש את עולם המוזיקה תודות לכישרון צרוף.

כמו שיעור בתולדות הרוק, איזה שתרצו. אלבמה שייקס(צילום: gettyimages)

ההבדל הגדול הוא - מבלי להתווכח על טעם ועל ריח - שכשהפיקסיז פרצו הם לא נשמעו כמו שום דבר אחר. אלבמה שייקס לעומתם נשמעים כמו שיעור מבוא בתולדות הרוק / בלוז / מוזיקה דרומית - מה שתרצו, בטח תמצאו. ההפניות במוזיקה שלהם ללד זפלין, ארית'ה פרנקלין, ג'ניס ג'ופלין ורבים אחרים הן כל כך ברורות, עד שביחס אליהן משינה נשמעת כמו הדבר הכי מקורי שנוצר אי פעם.

ובכל זאת, אפרופו משינה, גם השפעות מוזיקליות גלויות, ויש שיאמרו העתקות, צריכות להיעשות בכישרון. ולחבר'ה מאלבמה בהחלט יש אותו. הצליל שלהם חם, מחוספס ומחרמן מהרגע הראשון. כששיר שלהם מתחיל, כל שיר, קשה מאד להישאר אדיש אליו.

אלבמה שייקס - "Sound & Color" 

אבל השפיץ האמיתי של אלבמה שייקס נמצא בפרונט, בדמות הסולנית בריטני הווארד. זמרת מדהימה, שיכולה באותה קלות וטבעיות לשיר את הסול של הזמרות השחורות הגדולות, ואת הרוקנרול הצרוד של רוברט פלנט.

בריטני הווארד. זמרת מדהימה וחסרת קטע(צילום: gettyimages)

הווארד, שבהתאם לקטע של חוסר הקטע היא אישה גדולת מימדים, ממושקפת ומתלבשת כמו החברה החנונית שלכם מהמשרד, מעניקה להרכב החביב הזה את חותמת הייחוד והווירטואוזיות. אבל שוב - ווירטואוזיות "אמיתית", "טבעית", נעדרת טריקים. אגב, גם כאן יש דמיון לארבעת הקדושים מבוסטון.

שהרי פרנסיס בלאק, הסולן של הפיקסיז, גם הוא אדם כבד גוף ומופלא גרון. ואם רוצים להמשיך במשחק הדימויים, ברור שגם דמותה גדולת המימדים של בת' דיטו מהגוסיפ מרחפת ממעל, על תקן הסולנית הענקית - תרתי משמע - הסוחבת את הלהקה על כתפיה

אבל אני מוצא דווקא דמיון בין בריטני הווארד לזמר אחר בתכלית. ואפילו ישראלי (למרות שהוא אולי יחלוק על ההגדרה הזאת). כי היא מזכירה לי נורא את אסף אבידן. בקול יוצא הדופן, במתקפת הבלוז הכמעט אפילפטית וגם בתחושה המתסכלת הזאת, של שירים שתמיד מבטיחים לשבות לך את הלב בתחילתם, אבל הולכים לאיבוד איפשהו אחרי הדקה וחצי הראשונות. לטעמי, לטעמי.

אלבמה שייקס - "Hold On"

אבל טעמי, מסתבר, אינו מייצג - גם במקרה של אבידן וגם במקרה של אלבמה שייקס, שכבשה את אמריקה. כיבוש שאפשר להסתכל עליו משתי נקודות השקפה הפוכות: החיובית תאמר שנפלא שיש עוד קהל למוזיקה מורכבת יחסית, שמבוססת על כישרון טבעי ולא על פליק פלאקים הפקתיים ויחצניים.

זו המנחוסית תענה שהגענו לנקודה בהיסטוריה של המוזיקה, שבה כבר אי אפשר להמציא יותר שום גלגל. וכל שנותר הוא לסובב את הגלגלים הנכונים. במילים אחרות: בחור בן 20, שנמס מבריטני הווארד, פשוט נולד בתקופה הלא נכונה. לפני 40 ואפילו 30 שנה, הוא יכול היה ליהנות מהדבר האמיתי. אבל באמת.