נגן, אל תדבר: טרנטינו ואחרון גיבורי הפסקול
הידיעה על שיתוף הפעולה בין גדול מלחיני המערבונים אניו מוריקונה לבין קוונטין טרנטינו בסרטו החדש, החזירה את שי להב לימים בהם ג'ון טרבולטה ואומה תורמן קרעו את הרחבה לצלילי צ'אק ברי וננסי סינטרה ואיגי פופ הכניסו אותנו לסרטים. שומעים שהיו כאן פעם פסקולים גדולים, ומה הלאה?
אחת מהבשורות המשמעותיות ביותר שיצאו מכנס הקולנוע קומיק-קון שנערך בשבוע שעבר היתה החיבור בין המלחין אניו מוריקונה לבמאי קוונטין טרנטינו. מוריקונה, כך נודע, ילחין את פסקול "the Hateful Eight", המערבון החדש של הבמאי המעוטר שיגיע לאקרנים בדצמבר. למוריקונה, מי שהלחין בין היתר את "הטוב הרע והמכוער", תהיה עבודה ראשונה על מערבון מזה 40 שנה.
אבל עם כל הכבוד למלחין הקשיש, הסיפור כאן מבחינתי הוא עדיין טרנטינו, מאחרוני הבמאים המתייחסים לפסקול בחרדת קודש אמיתית ויוצר הניחן בכישרון נדיר לחבר בין סגנונות שונים ומשונים, להעלות באוב שירים נשכחים, להעניק להם משמעות חדשה ובאופן כללי - להפוך את הפסקול ליצירה העומדת בפני עצמה.
את הסרט הראשון שלו, "כלבי אשמורת", הוא בחר לפתוח בקטע "Little Green Bag" של ההרכב ההולנדי הנשכח של George Baker Selection, שזכה להצלחה מינורית בשנות ה-70. על הסמך, הקטע נשמע טרי לגמרי, וכאילו חובר במיוחד עבור הפתיחה שבה חבורת הגברים בחליפות מהלכת בסלואו מושן. באותו סרט, בסצנת חיתוך האוזן, חזר גם לחיים "Stuck in the Middle with You" של סטילרז וויל.
"Little Green Bag". כמו חובר במיוחד לצעדת הגברים בחליפות
אבל זה היה סרטו הבא של טרנטינו, "ספרות זולה", שהחזיר את הפסקולים לאופנה. מקטע הסרף הפותח "Misirlou" בביצוע דיק דייל שהפך לאגדה, דרך "Jungle Boogie" של קול אנד דה גאנג ועד ל"Girl, you'll be a Woman soon" בגרסת הכיסוי של Urge Overkill.
עוד "תווי שי " בערוץ המוזיקה של ynet:
מכסח הגיטרה: השנה של פיט טאונסנד ו"המי"
מכת בכורות, של כל הבחורות הנכונות
אמן לאמן יוצר: האנשים מאחורי האלבומים
הגל החדש: הגרוב הישראלי כובש את הבמה
אני לא זוכר מישהו ב-1994 שלא ראה את הסרט, ואני לא זוכר מישהו שראה את הסרט ולא קנה את הפסקול. טרנטינו המשיך לייצר ולהחיות להיטים גם בסרטיו הבאים, במיוחד ב"Kill Bill" ע"ע "Bang Bang" של ננסי סינטרה. אבל הפסקול כמוצר נפרד הגיע לשיאו עם ג'ון טרבולטה, אומה תורמן ושאר כוכבי ספרות זולה.
"You Never Can Tell". טרבולטה ותורמן רוקדים לצלילי צ'ק ברי. לקחו גביע?
והוא לא היה לבד באותה תקופה. איפשהו בין תחילת שנות ה-90 לאמצען, הליכה לחנות תקליטים כדי לקנות פסקול היתה עניין שכיח, שלא קרה לפני ואו חזר אחרי התקופה הזאת. טרנטינו היה אולי היהלום, אבל היו לא מעט אבני חן אחרות בשטח.
"טריינספוטינג" מ-1996 לדוגמא, הוליד שני אלבומי פסקול. השני שבהם כלל גם שירים שלא נכנסו כלל לסרט. גם כאן, המוזיקה שיחקה תפקיד מרכזי והפסקול היה ביטוי לטרנדים המוזיקליים הכי חמים של אנגליה באותה תקופה - רוק פסיכדלי, בריטפופ ומוזיקה אלקטרונית. חלק גדול מהשירים, על פי מסורת טרנטינו, הועלו מהאוב, כשאיגי פופ ולו ריד היו המרוויחים העיקריים. אחרים נכתבו במיוחד לסרט.
"Lust for Life", בסרט שהעלה את איגי פופ מן האוב
איגי פופ כיכב בפסקול חשוב אחר, זה של "חלום אריזונה" מ-1993. גוראן ברגוביץ', המלחין הקבוע של הבמאי אמיר קוסטריצה, זכה לחיזוק בדמות 4 שירים של פופ, כולל "TV Screen" האדיר ממש. באותה שנה יצא הסרט "בשם האב" של ג'ים שרידן, שלווה אף הוא בפסקול מושקע ואוטונומי.
גם כאן, לצד להיטי עבר של ג'ימי הנדריקס, הקינקס ובוב מארלי, נכתבו עבור הסרט שירים מקוריים של בונו, גווין פריידי ושינייד אוקונור שהפכו ללהיטים גדולים.
"in The Name of the Fatehr". בונו וגאווין פריידי כתבו במיוחד לסרט
סרט אירי אחר שהביא כבוד לפסקול היה כמובן "הקומיטמנטס" מ-1991, סרטו של אלן פארקר שכבר ידע דבר או שניים על מוזיקה בסרטים ("החומה", "תהילה").
הקומיטמנטס הביא את סיפורה של חבורת לוזרים, שהקימו להקה שביצעה קאברים לשירי סול אמריקאיים משנות ה-60. הצלחת הסרט והפסקול היתה כל כך גדולה, עד כי הלהקה הקולנועית הפכה ללהקה אמיתית שהופיעה בכל רחבי העולם ופעילה עד היום.
הקומיטמנטס. הפכו ללהקה לכל דבר
באותה שנה יצא עוד פסקול מיתולוגי, אולי ה-פסקול, לסרטו של וים ונדרס, "Until the End of the World". גם כאן, מדובר בדיסק שתמצאו בדיסקייה של כל בוגר ניינטיז חובב מוזיקה. בניגוד לשיטת טרנטינו של שילוב שירים קיימים ונשכחים, ונדרס הלך רק על המקורי. והלך בגדול. R.E.M ,U2, אלביס קוסטלו, ניק קייב, לו ריד, פטי סמית', טוקינג הדס, דפש מוד ואחרים הקליטו במיוחד קטעים עבור הפסקול המפואר.
ונדרס עצמו הרבה לשלב מוזיקה גם בסרטיו האחרים. הוא גם ביים קליפים ל-U2 ולטוקינג הדס וכן סרטים דוקומנטריים על מוזיקה כמו "Buena Vista Club", אבל ב-"Until the End of the World" הוא יצר את הפסקול המושלם.
"Sax And Violins". מתוך ה-פסקול לסרטו של וים ונדרס, שגם ביים את הקליפ
פסקולים מעניינים, שעמדו בפני עצמם, נוצרו גם אחרי סוף שנות התשעים. כמו למשל זה של "Into the Wild" שביים שון פן והלחין אדי וודר, או פסקול הסרט "I am Sam" שכלל שירים של שמות גדולים כמו שריל קרואו, גרנדדי, ניק קייב, רופוס וויינרייט ו בן הארפר שביצעו גרסאות כיסוי לשירי הביטלס. אבל באופן כללי, מעמדם נמצא בנסיגה מתמדת.
אולי זה יהיה שוב קוונטין טרנטינו, שאחרי 20 שנה יעניק את נשיקת החיים לפסקולים ויחד עם אניו מוריקונה ישיב אותם לתודעה.
