הטלוויזיה מכורה לדיסטורשן, וזה צורם
להקות הגיטרות המקומיות כבר מזמן ירדו מגדולתן, אבל בטלוויזיה הישראלית, עם סדרות כמו "החדש של עומרי גורדון", "אטלנטיקה" וגם "תעשה לי ילד" - עדיין מתעקשים שיש רוקנ'רול בעברית. שי להב ממתין לאקורד הסיום ומנסה להבין מדוע הסקס, הסמים והדיסטורשן מסרבים לרדת מהמסך
הגיבור הראשי של "החדש של עמרי גורדון", הקומדיה שעלתה השבוע בערוץ 2, הוא רוקר טיפוסי, מהסוג שהולך על הקצה. למרות שהוא מופיע עם חבורת מוזיקאים אתיופים, בקריצה ברורה לאיש השרוואל והראסטות (במיל') עידן רייכל, עידו רוזנבלום מסתובב עם משקפי שמש בלילה, עתיר קעקועים, מחובר לגיטרה חשמלית ובאופן בלתי נמנע מתרועע עם כמה מעריצות במקלחת. לפחות לא בשירותים.
פרק הפתיחה היה חמוד ביותר, גם אם העניין המוזיקלי לא ממש הובלט בו. ובכל זאת, עצם הבחירה בקלישאת עולם המוזיקה החבוטה, ראה ערך סקס, סמים ורוקנ'רול, נראתה לגמרי מחוץ להקשר - בייחוד כשהיא מצטרפת לסדרות קודמות שפרטו על אותו מיתר.
"אטלנטיקה", שמשודרת כרגע ב-HOT, מגוללת מצדה את סיפורה של להקת רוק ירושלמית, אך מהזווית הלוזרית דווקא. ועדיין, תוכלו למצוא שם את הסולן הזיין, את הגיטריסט המטורף ושלל מורשות קרב של אומת הדיסטורשן.
אלו מצטרפות ל"תעשה לי ילד", הסדרה ההיא מסוף העשור הראשון של שנות ה-2000 שגם עסקה באחורי הקלעים של חיי הרוקנ'רול, אז עוד מזווית כמעט מעריצה. במרכזה עמדו גל תורן ושאר חברי להקת "מרסדס בנד", שגילמו הרכב גיטרות בועט בתחילת דרכו, לרבות כל ההוללות, הדרמות הזוגיות והחומרים האסורים.
במובן מסוים, גם "רד בנד", שהיא כולה מחווה לעולם הגיטרות החשמליות, יכולה להימנות על החבורה הטלוויזיונית האמורה. במילים אחרות - בטלוויזיה הישראלית, כשרוצים לפתח סדרה עלילתית על מוזיקה, העולם יהיה תמיד עולם של רוקנ'רול.
גם כשכבר יצרו כאן סדרה מאזורי המוזיקה המזרחית, "אבי הזמר" להזכירכם, היתה זאת נטו פארודיה על הז'אנר שנוצרה על ידי אנשים שהגיעו בכלל מעולמות הפרינג'. הסדרה "זמר מזרחי", שפותחה בידי "קשת" וכבר לוהקה ונכתבה, נגנזה אחרי שצולם לה פיילוט. נשארנו עם הדיסטורשן - וזה, כבר אמרתי, מעט אבסורדי.
הרוק הישראלי כבר לא רלוונטי, ולבטח לא מהווה ז'אנר מוביל כבר 20 שנה לפחות. יותר מזה, המוסד של להקת רוק פשט מזמן את הרגל, בטח באזורי ההצלחה של המוזיקה הישראלית, שמאוכלסים בעיקר בכוכבי מוזיקה ים תיכונית, בוגרי תכניות ריאליטי ולאחרונה גם אמני היפ הופ.
לא שההצלחה היא מראית הכל, חלילה, אבל כשחושבים על סדרה עלילתית - בטח בערוץ 2 - מידת הפופולריות של העולם שבו ממוקמת הסדרה היא משמעותית מאוד.
אז למה, בעצם, מתעקשים להיאחז כאן ברוקנ'רול? אפשר לטעון שזה עולם מרתק. יוצא דופן. רווי יצרים. אבל תחשבו על זה - במה הייתם מעדיפים לצפות? אחורי קלעים של הופעת רוק, או מה שקורה בפוט-מוביל של זמר מזרחי מצליח? אני חושב שהתשובה ברורה, לפחות כמו נתוני מצעדי ההשמעות.
אז למה בכל זאת? אולי בגלל שמרבית הכותבים בטלוויזיה, כמו גם מקבלי ההחלטות בערוצים השונים, שייכים עדיין לדור שגדל על רוקנ'רול ועל תחושת החשיבות שלו, בדומה לבני דורם האחרים, שמטפחים את מיתוס הרוקסן ותקופת הזוהר של תחילת שנות ה-90.
האמינו לי, כמי שהיה שם - היו הרבה שירים טובים, היו הרבה שירים רעים והיה בעיקר המון פלנל. בפועל, אין שום פרופורציה בין מה שהיה שם באמת וארך פחות מחמש שנים לבין המיתולוגיה שנרקמה סביבו.
כבר בזמן אמיתי, שעה שחברות התקליטים (אז עוד היו כאלה) החתימו כל רביעיית צעירים שידעו לנגן על גיטרה, היה ברור שיש שם סוג של בועה שתיכף, ממש עוד רגע, מתפוצצת.
אבל המיתוס הזה מטופח עד היום. קחו, לדוגמה, את הסדרה הדוקומנטרית "האלבומים", שעסקה כשמה באלבומים ישראלים גדולים. בשתי עונותיה, הסדרה סקרה עשרה אלבומים כאלה - כולם אלבומי רוק ישראלי. זו מצטרפת לסדרה רחבת ההיקף "סוף עונת התפוזים" שהוקדשה כולה לאותו ז'אנר.
בשני המקרים, אגב, מדובר בסדרות מצוינות ולגיטימיות לגמרי. הבעיה היא שלא היתה כמעט התייחסות דוקומנטרית לז'אנרים מוזיקליים אחרים חשובים, ראויים, שפעלו באותן שנים. הדבר מלמד בעיקר על עולמם של מקבלי ההחלטות, וגם מעביר הלאה את המסר: רוקנ'רול הוא סגנון חשוב. ראוי לעסוק בו ולנתח אותו. סגנונות אחרים אולי מצליחים, אבל הם לא משמעותיים לאורך זמן או לפחות לא לאורך פלוס מינוס שעה של זמן מסך.
ויש כאן כמובן גם עניין תל אביבי טהור (גם כשהסדרה עוסקת ברוקרים ירושלמים). כשאתה חי וכותב בתל אביב, וחולם על ניו יורק (או סיאטל), ההוויה הזו של רוקנ'רול עדיין נראית לך רלבנטית. בטח הרבה יותר מבכל מקום אחר בארץ. אבל אפילו זה כבר לא מדויק כי הטרנדים הכי חמים של השנים האחרונות, גם בהיכל רוק תל אביבי כמו הבארבי, קשורים לאינדי מזרחי, להיפ-הופ, לפולק, ולאינדי רוק באנגלית. בטח לא לחבורה של מקועקעים עם סיגריה בזווית הפה, ששרים על לב שבור בלווי דיסטורשן.
שלא תבינו אותי לא נכון - אני אוהב רוק ישראלי. לעזאזל, כל חוויות ההתבגרות שלי עוצבו בפסטיבל ערד ובליל האהבה בצמח. אבל ההתעקשות להציג אותו שוב ושוב בטלוויזיה כדוגמא למגניבות היא מנותקת לגמרי מהמציאות. וכל כך ניינטיז.
