מבואי לאייל גולן: זיקיות מוזיקליות כחול לבן

דיוויד בואי. שתישאר זיקית לנצח

המעבר החדש הזה (אלבומו הקודם והמעולה של בואי, "The Next Day", התבסס על רוק גיטרות ואפילו קרץ לימי זיגיסטארדאסט) הוא כמעט צפוי במקרה שלו. כמות השינויים הסגנוניים והויזואליים שבואי עבר בחייו הפכה אותו כמעט לקלישאה על נושא הזיקית. ובכל זאת - ריספקט. האיש בן 68, לעזאזל. בגיל כזה, הצורך שלו לחפש ולהמציא את עצמו מחדש יכול לנבוע רק מתוך רעב אמנותי אמיתי. בטח לא משיקולי קריירה.

בעולם הגדול, בואי הוא סמל ענקי לאמן המקפיד להשתנות, אבל רחוק מלהיות היחיד. בעולם הקטן, זה שלנו, נסו למצוא את "דיוויד בואי הישראלי" - ושיהיה לכם בהצלחה. לא היה, ולא יהיה. השוק הישראלי קטן מדי, ושמרן מדי, מכדי להכיל אמן מרכזי שמזגזג כל הזמן בין סגנונות. ובכל זאת, כהצדעה לאמן הענק הזה שיוציא ב-8 בינואר את אלבומו המסקרן וה-25 במספר, "Blackstar" - הנה כמה רגעי מפתח בתולדות המוזיקה הישראלית, שבהם אמן ידוע ביצע שינוי דרמטי ומהותי, שהפתיע את כולנו.

דיוויד בואי - "Blackstar"

"גבר הולך לאיבוד" - שלמה ארצי (1978)

ארצי הוציא את האלבום הזה בנקודת שפל, שבה כמעט ויתר על הקריירה המוזיקלית שלו. בשמונה השנים שקדמו ל"גבר הולך לאיבוד" הוא היה מוכר כזמר פופ יפה מראה, שביצע שירים קליטים בסגנון עדות פסטיבל הזמר, ומדי פעם הלחין שירי משוררים באופן "מכובד". אבל ההצלחה שלו דעכה והוא חיפש את עצמו, כולל הוצאת אלבום שכולו שירים שתורגמו מלאדינו.

שלמה ארצי. שינוי תדמיתי חריף

גם ב"גבר הולך לאיבוד" היו שירי משוררים, של נתן יונתן וטשרניחובסקי, אבל אלה שבלטו היו השירים האישיים שכתב ארצי עצמו, ובייחוד שיר הנושא הארוך והמפותל. באותה תקופה, הקונספט של זמר המבצע שירים אישיים שכתב בעצמו עוד לא ממש הגיע לישראל, וארצי היה מחלוציו. התוצאה היתה שינוי תדמיתי חריף, שהפך את ארצי מההוא ששר "שוטי שוטי ספינתי" באמבטיה ליוצר "חשוב", "מוערך" ובהדרגה גם מצליח. ההימור שלו, שנלקח הרבה מחוסר ברירה, התגלה כמנצח.

"חתונה לבנה", שלום חנוך (1982)

היום, כשאומרים שלום חנוך אומרים רוק ישראלי. אבל זה לא היה כל כך מובן מאליו בתחילת שנות השמונים. חנוך היה אמנם כבר מוזיקאי מוכר באותו שלב, אך בעיקר תודות לשיתוף הפעולה שלו עם אריק איינשטיין ולחברות בלהקת תמוז. קריירת הסולו שלו כללה רק אלבום אחד, "אדם בתוך עצמו", שהיה פולקי ומינורי מאד. ואז הגיע "חתונה לבנה". הרעשה מאסיבית, בעידודו של המפיק המוזיקלי לואי להב. טקסטים זועמים ונוקבים, מושרים בקול ניחר ועטופים בעיבודים קשוחים ולא ידידותיים לסביבה.

שלום חנוך. לא הובן בזמן אמת

עוד "תווי שי " בערוץ המוזיקה של ynet:

מסוגנן, מנותק ושלנו: כשפולק עושה עלייה

נוסטלגיה מוזיקלית: זה הזמן להחליף תקליט

איך קרה שדווקא בון ג'ובי כבשה את ישראל

הפתעה סגנונית שלא במפתיע לא התקבלה כאן בקלות. רק כעבור שנים, "חתונה לבנה" זכה למעמד של מיתולוגיה. בזמן אמיתי לא הבינו אותו, כפי שתיאר חנוך בעצמו בשיר "זה לא נוח", שיצא שנתיים אחרי האלבום, וכלל את שורת המפתח - "הוא השתנה לנו", שהתייחסה להפיכתו של חנוך לרוקר צרוד ולא נחמד. אגב - הנטייה הזו של לואי להב לקחת מוזיקאים יפי שירה ולהגיש אותם במעטפת רוקיסטית ומחוספסת יצרה אלבומים נוספים שיכולים להיכלל ברשימה הזאת. "במקום הכי נמוך בתל אביב" של אסתר שמיר, למשל, או "דרך ארץ" של גידי גוב היו אלבומים מפתיעים מאד, מבחינת הסגנון והתדמית של מי שעמד מאחוריהם.

"עיניים שלי", יהודה פוליקר (1985)

היום זה נראה כמעט טריוויאלי. אמרת פוליקר, אמרת מוזיקה יוונית. וגם - אמרת מוזיקה יוונית, אמרת מוזיקה אהובה על כל חלקי הישראליות, ללא סטיגמה. אבל באמצע שנות השמונים, כשפוליקר הוציא את אלבום הבכורה שלו כסולן, המצב היה שונה לגמרי. קודם כל, זאת היתה תעודת הזהות הראשונה שלו, אחרי פירוק בנזין. ואם כולם חיכו לעוד מקבץ של שירי רוקנ'רול קשוחים אבל קליטים, הם קיבלו משהו שונה לגמרי. שירים יווניים ישנים, בתרגום עברי חדש. בדרך כלל, זמרים מוציאים אלבום כזה כסוג של יציאה, על הדרך, במהלך קריירת סולו עשירה, ע"ע האלבום ה"צועני" וה"ערבי" של ירדנה ארזי. אבל אצל פוליקר זאת היתה יריית הפתיחה. וההפתעה היתה גדולה.

יהודה פוליקר. יריית פתיחה אמיצה

עניין אחר היה היחס למוזיקה היוונית באותה תקופה. היא היתה מזוהה מאד עם מוזיקה מזרחית, ולא במקרה. המועדונים המזרחיים הראשונים, כולל הפלקה, החלו כמועדונים יווניים. אמנים כמו אריס סאן נתפסו כחלוצי המוזיקה הים תיכונית. ולכן הבחירה של פוליקר באלבום כזה היתה אמיצה עוד יותר. כי הוא לכאורה ערק מהמחנה "הנכון" של הרוק הישראלי, בואכה הטברנות ומרתפי האלכוהול שמתחת לאדמה. אבל ההימור התגלה כבינגו. פוליקר חובק מכל הכיוונים, והמוזיקה היוונית זכתה לפופולריות מחודשת ולהערכה גם בקרב חוגים שבזו לה בעבר.

"לונדון", חוה אלברשטיין (1989)

במרוצת שנות השבעים, חוה אלברשטיין היתה הדבר הכי קרוב לזמרת לאומית. היא היתה חתומה על אינספור קלאסיקות, שכתבו והלחינו טובי היוצרים, ובאמצעות צורת ההגשה הפשוטה אך מלאת ההבעה שלה הפכה לקונצנזוס. השירים שלה - גם אלו היותר אישיים שעסקו באהבה - לא באמת הרגיזו אף אחד, ומוזיקלית נעו באיזורי אמצע הדרך. זה השתנה במרוצת שנות השמונים, כשאלברשטיין החלה לחבר חלק מהשירים בעצמה, וגם לבטא עמדות לא בהכרח פופולריות.

חוה אלברשטיין. מלב הקונצנזוס לזמרת מחאה

אבל שום דבר לא הכין את הקהל לקראת ההפתעה הכפולה של "לונדון". גם מעטפת רוקיסטית, בעיבוד ירוסלב יעקובוביץ', וגם שירים ביקורתיים וציניים כמו שיר הנושא, ובייחוד "חד גדיא", שכוון בעליל נגד השליטה הישראלית בשטחים בעת האינתיפאדה הראשונה. זה היה אלבומה ה-34(!) של אלברשטיין בקריירה, ובאופן מפתיע למדי הצליח מאד והציג אותה באור רענן ומתחדש. אבל לאורך זמן, האפקט המתמשך של שירי המחאה שלה, ושל העמדות השמאלניות הברורות שאלברשטיין הפגינה בגלוי, הלך וכרסם במעמדה כאחת הזמרות המצליחות בישראל.

"ואני קורא לך", אייל גולן (2002)

אייל גולן שב ומצהיר כמעט בכל ראיון שהמודל שלו הוא שלמה ארצי. באלבום הזה, הוא הגיע הכי קרוב אליו מבחינה מוזיקלית, כולל דואט שכתב ארצי עצמו, "תחזרי". "ואני קורא לך" נכלל ברשימה, כי במונחים של המוזיקה המזרחית בכלל ושל הקריירה של גולן בפרט מדובר בכמעט.. לא עלינו - השתכנזות. אחרי סיום הקשר עם אתניקס, שהפך אותו לזמר המזרחי המצליח ביותר בארץ ללא עוררין, גולן הוציא את "צליל מיתר", שהציע אמנם סגנון יותר קלאסי, אבל עדיין מסולסל בעליל. ואז, הוא ניסה להפוך לזמר "כל ישראלי", באמצעות חיבור עם ארקדי דוכין - שכתב מחצית משירי האלבום, לצד שלמה ארצי ומיכה שטרית.

אייל גולן. התחפש לשלמה ארצי

העיבודים היו מאופקים מאד, כמעט רוקיים בחלקם, ואפילו עטיפת האלבום הקרינה אייל "אחר". מצולם לפנות ערב על רקע ים מטושטש, כשבבואתו תופסת רק כשליש מהפריים. חלק משירי האלבום הפכו ללהיטים, כמו שיר הנושא, "אלוהיי" ו"תחזרי". אבל ההיסטריה סביב גולן פחתה משמעותית. האלבום "חלומות" שהוציא מיד אחר כך, והורכב רק מקאברים לשירים של אמנים כשלמה ארצי, חווה אלברשטיין ורוחמה רז, המשיך את מגמת ההשתכנזות, והרחיק אותו עוד יותר ממוקד העניינים הים תיכוני, שנכבש בידי צעירים כמו קובי פרץ וליאור נרקיס. בשנת 2005, גולן חזר לנוסחה הישנה והטובה עם האלבום "מציאות אחרת", ומאז לא ניסה שוב לשחק בשלמה ארצי. רק בקיסריה.

"קומוניקטיבי", נינט טייב (2009)

אולי שינוי התדמית הקיצוני ביותר ברשימה. מאז שנת 2003, שבה התגלתה במסגרת "כוכב נולד", נינט נתפסה כמאמי הלאומית. גם אלבום הבכורה שלה, "יחפה", לא ממש שינה את הדימוי, למרות הגוון הרוקי שלו. נינט עדיין ביצעה שם בלדות מיינסטרים שוות לכל אוזן, ובעיקר - נתפסה כמישהי שלא ממש מחליטה עבור עצמה, ונותרה בצילו של אביב גפן שהפיק מוזיקלית.

נינט טייב. פחות קומוניקטיבית, יותר מפתיעה

על הרקע הזה, "קומוניקטיבי" נתפס כהפתעה גדולה. קודם כל, נינט כתבה את כל שיריו והלחינה את מרביתם. ופרט לזה, היא בחרה, בתיווכם של חברי להקת רוקפור, בסגנון של רוק אלטרנטיבי ובועט, שהרחיק אותה מאוד מקהל מצביעי "כוכב נולד". השינוי התקבל ברגשות מעורבים, כולל אצל הח"מ. אני סבור גם היום שיש משהו מעט מעושה ולא טבעי בז'אנר שטייב בחרה לעצמה. אבל אי אפשר שלא לשבח אותה על האומץ, ועל המחיר המיידי שאותו נאלצה לשלם. נראה לאן זה ייקח אותה.