איך נשמע שיר על חימום פשטידה במיקרו?
פוליטיקאים לא אחראים, יציאה מהארון, נסיעה באוטובוס וחימום פשטידה במיקרו היו רק חלק מהנושאים שהציגו המשוררים בגמר פסטיבל השירה המדוברת (פואטרי סלאם) הראשון בישראל. סיכום של ערב קצבי זורם ומצחיק
פואטרי סלאם, היא תחרות שבה, כמשתמע משמה, מטיחים שירה. אך גם הולמים באמצעותה וצועקים אותה וצוחקים איתה. מדובר בז'אנר של דברנות פואטית או שירה מדוברת (ספוקן וורד) - מעין שירת רחוב, רובה ככולה מחורזת, קצבית וקליטה. מנעד הנושאים רחב: טקסטים פוליטיים שנונים ודעתניים, מחאות חברתיות, וידוים אישיים מרגשים, שירה הומוריסטית וסרקאזם נוקב. בצד הטקסט השירי, מתמקדים שחקני הספוקן פואטרי בהגשה. ואמש (ב') ראינו הגשות דרמטיות והגשות משועשעות, הגשות בסגנון ההיפ-הופ והגשות אירוניות בעליל. התחרות עצמה, הסלאם, לא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, ולא בכדי הקהל שואג בפתיחה "הנקודות הן לא הנקודה. הנקודה היא השירה"!
אז איך זה עובד? משורר עולה על הבמה ומדקלם-מציג את השיר שלו (טקסטים ארוכים יחסית, כ-4-6 דקות) ונציגים מהקהל נותנים ניקוד למשתתפים. הניקוד סובייקטיבי לגמרי, בלתי שיטתי בעליל, והקהל מביע בקולניות את הזדהותו או מחאתו על הציון שניתן. אחרי שני סבבים נותרים שלושה מתחרים בעלי מספר הנקודות הגבוה ביותר, והמנצח נקבע ב.. משיכת פתק מהכובע וזוכה ב"מיקרופון הזהב".
אמש היה זה תמיר אהרוני, מתחרה חביב חף מפוליטיקה, שהטקסטים שלו עוסקים באישי ובחברתי. הוא מבכה את אובדן ארץ ישראל הפשוטה והטבעית שזכר מימי נעוריו במושב; הוא מתעב את עולם הריאליטי ("מביא ביד נולד") שמוכן לעסוק "בכל שיט" ושכל עניינו באינטריגות שבין השופטים ("ארבעה סלבס שעבר זמנם, שבעיקר יביאו ביד על עצמם") והוא תובע את זכות השחרור של ה... נאד ("די לשתיקה המביכה לא נחריש עוד נפיחה").
בספוקן פואטרי אין כללי משחק. הטקסטים רובם ככולם מבריקים, מצחיקים, מעניינים, לעיתים נוגעים ללב, לעיתים מטרידים. ולעתים השיר לא כל-כך מוצלח אבל כישורי המשחק של המשורר, הכריזמה שלו והמקצב הסוחף עושים את העבודה.
למי שפוגש כאן את הז'אנר לראשונה, הנה קטעים אחדים, מוכרים יחסית, מן השנים האחרונות, כמעט קלאסיקות של הז'אנר הצעיר: אריק אבר (בן 33, מראשוני הסצינה בארץ, שמשמש, בצד נילי קופלר, מנהל אירועי הפואטרי סלאם) ב"אמנים לא מסוגלים"; עמית אולמן (המכונה פדרו גראס) ב"מי ייקח את זה"; צביה מרגליות ב"צדקה תציל ממוות"; יונתן בלומנפלד (זוכה הפואטרי סלאם בשנה שעברה) ב"נסענו למרכז"; ו טל כהן ב"זונת חרוזים".
בשונה משירה אמנותית כתובה ומודפסת, בספוקן וורד עוסק הכותב הרבה מאוד בהתנגנות של הטקסט. לא בהכרח חריזה, אבל כן במקצב ובמוזיקליות הפנימית. והמקצב האופייני מהיר בדרך כלל, תוסס, לעיתים היפ-הופי. ובשונה מהמשורר "האמנותי" היושב בחדר אפל וכותב לעצמו, כאן הכל מוכוון-קהל. עניין ההתקבלות של הטקסט גורר כמובן חומרים פרובוקטיביים לעיתים, והרבה מאוד הומור, לעתים על גבול הסטנד-אפ. העיקר שהקהל יגיב. אנשי הספוקן פואטרי לא ממש מטרידים את עצמם בשאלת גובהה האמנותי של היצירה שלהם. מקצתם רואים עצמם בצדק משוררים לכל דבר, אחרים לא מתיימרים אלא לעשות בידור, "ויש כאלה שיגידו: אני רוצה לדבר" אומר אריק אבר. ודי בכך.
אירועי ספוקן וורד עלו לראשונה על הבמה בשיקגו כבר לפני 30 שנה ומאז התפשט הפורמט בעולם כולו. לישראל הגיע מאוחר יחסית, לפני כארבע שנים, ביוזמה מקורית של תיאטרון האינקובאטור בירושלים, שהיה לבמת הספוקן פואטרי הראשית בישראל. בימים אלה אגב מוצג באינקובאטור עיבוד ספוקן וורד ל"מקבת", מחזהו הקלאסי של שייקספיר. אך גם מחוץ לירושלים יש עשרות אירועי שירה כאלה – בפאבים, באולמות קטנים, במתנסים. והשנה לראשונה גם פסטיבל שהסתיים בסלאם הגדול, אמש בבארבי, תל אביב.
לגמר הגיעו תשעה מתחרים. מקצת מהכוכבים הגדולים של הסצנה, לא צלחו את המוקדמות. אחרים כן. פתח אריק אבר הדרמטי, בטקסט פוליטי מעולה - כתב אשמה חריף וחד נגד הפוליטיקאים שאינם לוקחים אחריות על המציאות הנוראה שהם מחוללים. גלעד בלום בטקסט רגיש במיוחד, מזדהה עם קורבנות האונס והטרדה מינית, ובטקסט נוסף זועק את כאב האלימות שפושה בכל. צבייה מרגליות, החריגה בנוף בהיותה דתייה ובוגרת יחסית, בטקסט מבריק, מתוחכם על יחסי הצורה והתוכן בשירה. אולי ביקורת על תוצרי השירה של הז'אנר שבו היא עצמה פועלת.
נעמה גרינשטיין היתה מזהירה בתיאור נסיעה בתחבורה הציבורית כחוויה מטורפת ומפחידה, מטפורה לחיים בחברה הישראלית. מעיין אמיד (חיילת מחיפה שניצחה בתחרות שירה למקומות השניים, סלאם אוף סקנדס) - על האופן שבו הפורנו מעוות את תפיסת הסקס שלנו. יוסי צברי, המזרחי היחיד בחבורה והומו גאה, בטקסט מוכר יחסית "אני הומו" .
נועם לביא, בטקסט מצחיק ומעולה שמתאר כיצד הערכתו העצמית נוסקת וקורסת חליפות ביחס ישר להצלחותיו וכישלונותיו בחימום פשטידה במיקרו. טמיר אהרוני הזוכה הציג כאמור שלושה קטעים חביבים. וג'ימבו ג'יי (שם הבמה של הבאר-שבעי עומר הברון) קרא לקהל לחפש את המקורי "בואו לגלות את זה לפני שזה מצליח" לפני שזה מתמסחר והופך לנחלת הכל.
הבארבי היה גדוש אמש עד אפס מקום, והקהל, שרובו מכיר היטב את כללי המשחק, היה מעורב, ערני, תוסס ומגיב בהתלהבות לכל פואנטה והברקה, מפרגן בנדיבות לכוכבים שהופיעו לפניו. אני משוכנע שפסטיבלי הסלאם יהפכו לאירוע שנתי קבוע. יש משהו תמים והגון ופשוט בתחרות הזו. וקו התפר שבין אמנות לבידור עושה אותה לנגישה ולרלבנטית כאחד – שתי מילות המפתח שעומדות בבסיס ההצלחה של הספוקן פואטרי: רלבנטי – כי יש כאן עיסוק בעכשווי החברתי והפוליטי; ובחוויות החיים המוכרות ומעוררות ההזדהות של הקהל הצעיר והטוב. ונגיש – כי זה קצבי ומחורז וזורם ומשעשע.
ערב מגניב ונטול זדון. ומאוד מאוד מוצלח.
