המיטב של אולארצ'יק: הזמן להתמסר לממזר

אלון אלארצי'ק. במילה אחת - אחר (צילום: אילן בשור)

וזה תמיד היה סוד הקסם שלו. אולארצ'יק ידע לעשות מיינסטרים לפרצוף, עם מלודיות כובשות ועיבודים שהכניעו את הרדיו אבל תמיד גם הכניס את האלמנט הממזרי הזה - שנתן ערך מוסף. זה התבטא גם בקריירת הסולו שלו, שהוא חוגג עכשיו 30 להיווסדה, באוסף כפול ובסיבוב הופעות מיוחד. זה התבטא גם בעבודה עם אמנים אחרים, בעיקר כמפיק. קשה לדמיין את הפריצה הגדולה של אתי אנקרי, בלי ההפקה המוזיקלית הגאונית פשוט של אולארצ'יק בשני אלבומיה הראשונים. כנ"ל לגבי שני האלבומים הראשונים של טיפקס, או "אין עוד יום" ו"בקצה ההר" של גידי גוב. אבל זאת לא רק המקוריות.

עוד ביקורות אלבומים בערוץ המוזיקה של ynet:

כוכב לא נופל: על החדש של דיוויד בואי

כהנא צדק, רייכל פחות: אלבומים חמים לחורף

קולדפליי החדש: עכשיו טוב, וזה נשמע נורא

אולארצ'יק הוא קודם כל מוזיקאי מצוין, עם שליטה יוצאת דופן בנוף המיינסטרים הישראלי במגוון של סגנונות מוזיקליים. קשה לדמיין הרבה מוזיקאים מקומיים שמרגישים בנוח באותה מידה בשדות הרוקנרול, הבלדות האמריקאיות של שנות ה-50, הג'אז ואפילו המוזיקה המזרחית. אולארצ'יק משתכשך בכולם בשיא הנון שלאנט. לפרטים, ניתן לפנות ל"געגוע" - השיר הראשון באלבום הבכורה של אתי אנקרי, שאולארצ'יק שילב בו בטבעיות טאבלות, חלילים וגיטרה חשמלית.

"בא לשכונה בחור חדש". מראשוני הלהיטים ששילבו מוזיקה מזרחית במיינסטרים 

הוורסטיליות הזו הפכה אותו ליוצר חשוב במיוחד בדברי ימי המוזיקה הישראלית, בייחוד בשנות ה-80 וה-90. הלהיטים הגדולים שאיתם פרץ לתודעה כסולן, "בא לשכונה בחור חדש" ו"היא הולכת בדרכים" היו נסיונות מוצלחים ראשונים בשילוב של מוזיקה מזרחית במיינסטרים. לא כפארודיה, לא "מה הדאווין שלך", אלא בכבוד. בהתכוונות. הם נוצרו אחרי שאולארצ'יק ניגן במועדונים בניו יורק עם זמרים כמו זוהר ארגוב, אבנר גדסי ושימי תבורי. לא פלא שבהמשך הדרך, אולארצ'יק היה זה שעבד עם אתי אנקרי ועם טיפקס, שבעצמם היו סוג של סינתזה בין מזרח ומערב.

הוא גם הקליט שירים עם טריפונס, אמל מורקוס ורון שובל, וחידש את השיר "אלילת האגם" של אהובה עוזרי. באותה נשימה הוא הוציא גם אלבומי ג'אז "אליטיסטיים" ולא הפסיק לעשות רוקנ'רול. זה מדהים, כי אולארצ'יק יישם כבר לפני 30 שנה את מה שקורה רק עכשיו במוזיקה הישראלית - ההיתוך הזה בין הז'אנרים. נפילת החומות בין הסגנונות השונים.

"פעם פעם" עם טריפונס. מזרח ומערב

וזה גם קצת אירוני, נוכח העובדה שאולארצ'יק עצמו הוא אאוטסיידר בלא מעט מובנים. הוא לא נולד כאן, התגורר שנים ארוכות בחו"ל ואמו לא היתה יהודיה, רחמנא ליצלן. ועדיין - מדובר בדוגמא מהלכת ושרה לאיך מוזיקה ישראלית אמורה להישמע. אני לא בטוח שהוא מקבל על זה מספיק קרדיט.

באופן כללי, המותג "אלון אולארצ'יק" נמצא בדרך כלל קצת בצד. מכובד, מוערך, אבל בצד. זה נכון גם לגבי כוורת, שהוא היה אחד מהיוצרים המרכזיים בה, אבל לא נתפס ככוכב, וגם לגבי קריירת הסולו. זה כנראה משהו באישיות שלו, שמרחיק אותו מהזרקורים. מרצון או שלא. גם כשהיה כוכב גדול, למשך כמה דקות באמצע שנות השמונים, זה נראה קצת כמו טעות. ובואו נודה בזה הוא גם לא זמר גדול. באופן אישי, אני נמס מיד למשמע השירה שלו. אבל מדובר בטעם נרכש.

"שעשועי כאילו". יצירת מופת, גם היום

אחרי ההצלחה, לפחות ברדיו, של ארבעת אלבומיו הראשונים (ובמיוחד "שעשועי כאילו", 1987, יצירת מופת שנשמעת מצוין עד היום), הקריירה של אולארצ'יק הלכה והפכה לפריט לאספנים. או ליודעי ח"ן. הוא לא מפסיק להוציא אלבומים מקוריים (האחרון היה "יום אחד", עם אלעד אדר, ב-2014), ולייצר שירים נהדרים, אבל המשקל שלו במוזיקה המקומית הלך וקטן. שזה מצער נורא, כי הוא עוד לא איבד את האולארצ'יקיות. בהופעה חגיגית שלו, שהתקיימה בשישי האחרון בזאפה הרצליה, הוא היה מצחיק, מכוון ובעיקר נראה רעב מאוד. הרבה יותר ממרבית המוזיקאים בני ה-65 שאני מכיר.

הקטע שנועל את האוסף החדש, "בתוך ענייך", שהוא שילוב של "בעיניך" של אולארצ'יק עם ראפ של הצמד קפה שחור חזק, הוא הוכחה מוקלטת לעניין. חיבור בין אולארצ'יק למוזיקה שחורה, מכל סוג, נשמע כמו הכיוון הנכון.

"בתוך עיניך". אולארצ'יק וקפה שחוק חזק. הרעב עדיין כאן