תענוג לאוזניים: כשמוצרט נחת בזכרון יעקב

בניגוד להרבה אירועים מוזיקליים שמעניקים לעצמם את התואר "פסטיבל", הפסטיבל הקטן בזכרון הוא אכן פסטיבל אמיתי. לא עוד רצף קונצרטים מעונבים באולם סתמי בעיר, אלא מארג שלם, תוסס, של אירועים: תוכנית מאוד מגוונת של 28 קונצרטים, סדנאות, הרצאות, כיתות אמן. וגם פרויקט מיוחד במינו, ”מוצרט של כולם”, שבו ניתנה במה למוזיקאים חובבים ולנגנים צעירים לנגן באולם קונצרטים. מתלמידים בני 15 ועד לנגנים חובבים בני 80, כולם עלו על הבמה, ורועדים ונרגשים ניגנו בפני קהל, מקצתם לראשונה בימי חייהם.

חגיגה לאוזניים. ימי מוצרט באלמא (צילומים: יואב איתיאל)

וכמובן שגם המיקום יוצא הדופן תרם להצלחת הפסטיבל: המבנה הייחודי של אלמא הוא אתר מעורר השראה ומבודד יחסית. במעלה הכרמל, אל מול פני הים הרחב, בניין לבן שחובק את קימור ההר, לא מתנשא עליו. ללא ספק אחד משיאי היצירה הארכיטקטונית בישראל, שבצדק זיכה את יעקב רכטר בפרס ישראל לאדריכלות.

ובכן, לוקיישן מזהיר, הרבה מוצרט למינהו והרבה טעם טוב ואיכות - והנה לנו פסטיבל. הקונספט אינו חדש, הפסטיבל הזה מתקיים בגרמניה מדי שנה, ואנשי אלמא אימצו את המודל. מסתבר שזו היתה משאת נפש ארוכת שנים של לילי אלשטיין המקימה המשקמת של אלמא. הקונספט כולל בין השאר תזמורת ייעודית שהוקמה לצורכי הפסטיבל לבדו, שכל נגניה מתמחים בנגינה בכלים מתקופתו של מוצרט.

לתזמורת הזו אין מנצח, כפי שהיה נהוג בתקופת מוצרט, ובזמן הקצר שהיא קיימת היא הוכיחה יכולת והתלהבות מרשימים. במידה רבה בזכותו כנרה הראשי מת'יו טרסקוט - איש צעיר, צנום וצנוע המשמש דרך קבע ככנר הראשי של תזמורת ה-" Age of Enlightenment" הנודעת בתחום הנגינה האותנטית והכלים התקופתיים. בהיעדר מנצח הוא לוקח על עצמו, תוך כדי נגינה, את מטלת סימוני הכניסות (הקיוז) העיקריים לתזמורת ולמקהלה.

היצירה המרכזית ששמענו בבוקר היא אחת הפופולריות במכלול המוצרטי והיתה אהובה על המלחין במיוחד: "מיסת ההכתרה" (בדו מז'ור, קכל 317) - יצירה חגיגית למקהלה, תזמורת וארבעה סולנים. מוצרט כתב אותה בתקופה מדוכדכת למדי בחייו. הוא בגר, לא עוד ילד פלא, והביקוש ליצירותיו דעך; אהובתו דחתה את הצעת נישואין ונטשה אותו; ולפרנסתו נאלץ לקחת משרה אפורה של עוגבאי בזלצבורג שהיתה אז עיר פריפריאלית זניחה. אבל שום דבר מהדכדוך הזה אינו ניכר ביצירה הקצרה והמזהירה הזאת. היא אמנם יצירה דתית, אך מלאת הוד והדר, ולא בכדי שימשה בטקס ההכתרה של מלך בוהמיה, ומכאן זכתה לכינוייה.

ובצד ההוד יש בה רגישות מכמירת לב, בעיקר בפרק הרביעי, הקרדו, ובפרק המסיים, האגנוס דיי, שבמרכזו שירת סופרן לירי מזהירה. בקונצרט שמענו את הסופרן האמריקנית אנדריאה לורן בראון. היא איננה מסוג הסופרניות זכות הצליל, אבל יש לה חדוות שירה מלאת חיות והתענגותה על השירה סוחפת אף את הקהל. למקהלה יש ביצירה הזאת תפקיד מרכזי שאינו נופל מזה של התזמורת. ולמרבה השמחה שמענו את המקהלה הקאמרית של האקדמיה למוזיקה בירושלים, קרוב לודאי מקהלת הא-קאפלה הטובה בישראל.

פסנתרי פטישים עדיני מבע

אבל העונג העיקרי עבורי היה דווקא בחלק השני של הקונצרט: הקונצ'רטו לשני פסנתרים ותזמורת (קכל 365). על הבמה ניצבו שני פסנתרים חומים-בהירים וקטנים למראה. שני פורטה-פיאנו (המוכר בכינוי "פסנתר פטישים") - העתקים עכשוויים של הפסנתר שהיה נוהג בתקופתו של מוצרט. ההבדל בין הפורטה-פיאנו לבין הפסנתר המודרני הוא עצום, והאזנה ליצירה הזאת, כשהיא מנוגנת בפסנתר פטישים, ממחישה היטב איזה צליל מוצרט עצמו שמע והזה. במילה אחת: עדינות.

המכניקה של הפסנתר הזה שונה מהפסנתרים המודרניים בעיקר באופן שבו מתוחים מיתריו: ישר ובמקביל ולא בהצלב כנוהג היום. הפטישים שהולמים במיתרים מצופים בפסנתר הזה בעור ולא בבד לבד. והתוצאה: צליל דק יותר, שדועך במהירות, עם תהודה צנומה אבל עם עדינות רבה לאין-ערוך מזו של הפסנתר המודרני. ובכן מוצרט שמע באוזניו ובעיני רוחו צלילי פסנתר רגישים, בהירים, כמעט שבריריים. כה שונה מהצליל המעובה, העוצמתי של הפסנתרים "גדושי הצליל" המודרניים.

שני הפסנתרנים ששמענו הם וירטואוזים, מן הבולטים בעולם בז'אנר הזה של נגינה אותנטית על כלים תקופתיים: האמריקני מלקולם בילסון שנחשב ל"גורו" הבינלאומי הראשון במעלה לנגינה בפורטה-פיאנו, והישראלי צבי מניקר המשמש גם כמנהל המוזיקלי של הפסטיבל.

לפסנתר הפטישים העדין קשה לכאורה להתמודד עם הנפח הצלילי של תזמורת שלמה, ולכן, בעדינותו, הוא כופה גם על התזמורת מבע עדין יותר והרבה קשב הדדי. ומעניין שהקשב הזה גם מקרין על הקהל המאזין, שנחשף פתאום לדקויות ולאלמנטים ביצירה, שמורכבותן ויופיין נבלעו עד כה בצליל הגדול. תענוג גדול היה לשמוע את שני הפסנתרנים המעולים הללו, ואת הכלים היפיפיים, עדיני-המבע והמפעימים.