כמו סלומוניקו, ראובן בר-יותם רוצה קצת כבוד
לראובן בר-יותם יש בטן מלאה על תעשיית הקולנוע הישראלית וגם הקריירה המצליחה בהוליווד עם תפקידים בסדרות כמו "סיינפלד", לא עוזרת להדחיק את החיסול הממוקד שהוא מרגיש שעשו ל"סלומוניקו" שלו. "מנחם גולן ניסה למחוק אותי, בושה וחרפה", הוא אומר בראיון נדיר בו הוא מספר על הגעגועים לקהל הישראלי, על חלום האוסקר ועל קנאת הקולגות: "בארץ היו אומרים שכשאתה חותם חוזה, אתה דורש שבהצגה לא יהיה כלב, או ילד או בר-יותם"
כבר יותר משלושים שנה שראובן בר-יותם מתגורר בלוס אנג'לס. כשהוא קם בבוקר, הוא יכול להפנות מבט מהחלון לעבר הר לי המזדקר באמצע העיר, ולראות את השלט המפורסם של הוליווד. כשהוא הולך לישון הוא ממשיך לחלום עליו. על השלט, על מקדש האוסקר תיאטרון דולבי הסמוך לביתו, ועל תעשיית הקולנוע האמריקנית שאימצה אותו מאז עזב את ישראל בתחילת שנות ה-80. עדכונים מהמולדת הוא מקבל כיום בעיקר דרך חלונות אחרים - צג המחשב ומסך הטלוויזיה. אבל בגיל 79, השחקן שהביא לנו את "סלומוניקו" ולהיטים אחרים הוא עדיין צבר שורשי. הוא לא שכח אותנו, ומקווה שלא נשכח אותו.
בראיון נדיר ל-ynet, הוא מביע דאגה מכך שהמורשת התרבותית העשירה שלו נמחקת ביד מכוונת - אותה הוא מוכן לסמן ולזהות, מדבר על הקריירה האמריקנית שלו שכוללת גם הופעה ב"סיינפלד", מסביר את נסיבות עזיבתו את ישראל, ואף נזכר בילדותו ערב הקמת המדינה בשכונת נווה צדק בתל אביב. כילד צפה מחלון בית המשפחה בקרבות הרחוב בין ההגנה, לאצ"ל ללח"י, לאנגלים ותושבי יפו הפלסטינים, ובמקביל היה זה מסך הקולנוע שהיווה צוהר לחלומות גדולים.
"גרנו ליד קולנוע עדן, וזה היה עולם החלומות שלי", נזכר בר-יותם בשיחה מביתו במערב הוליווד, "ברחוב היו יורים כל הזמן, זורקים רימון. אנחנו היינו יושבים בבית ורואים דרך החלונות את הקולנוע הזה - כל מיני צעקות ופיצוצים. זה היה הסרט שלנו בחיים הריאליסטים. בעולם הדמיון הייתי מתפלח לקולנוע ורואה סרטים של המפרי בוגארט, ואחרים. כנראה שזה מה שהחזיק אותי בחיים. אני שרדתי. לא חשבתי לעצמי, אבל אחד השלים את השני, וזה מה שנוצר. ואני למדתי המון מהסרטים הדגולים האלה שהיום אינם עוד".
בכל הנוגע לזירה המקומית, הקריירה של בריותי (כך קראו לו החבר'ה) נשזרה בסרטים מקומיים דגולים, וחלקם אינם עוד. הוא צץ לראשונה על מסכי הקולנוע הישראלי בסוף שנות ה-60 עם סרטי האתוס הציוני "הוא הלך בשדות" ו"המטרה טיראן". הוא הופיע גם ב"תעלת בלאומילך" של אפרים קישון, ו"מבצע יונתן" של מנחם גולן. הצלחתו הגדולה ביותר באה מהסרטים אותם כתב ובהם כיכב: "המשכנע בע"מ", "בוא נפוצץ מיליון" עם יהודה ברקן, וכמובן "סלומוניקו" (וסרט ההמשך "יהיה טוב סלומוניקו") - שעם גיבורו הוא מזוהה יותר מכל, ושהוביל אותו למעמד כוכב מקומי בשנות ה-70.
"סלומוניקו" בבימויו של אלפרד שטיינהארט, מבוסס על תסריט שכתב בר-יותם עצמו על פועל נמל מתל אביב שמתמודד עם ההיבטים החיוביים וגם השליליים של כור ההיתוך הישראלי, והפערים הבין דוריים שמתגלים בינו לבין ילדיו. בר-יותם כיכב בתפקיד אב המשפחה סלומוניקו, אותו ביסס על דמותו של אביו האמיתי.
"כל אדם שהוא יוצר הוא מביא את עצמו, והסרט שלי יצא מהלב", הוא אומר, "כתבתי את סלומוניקו שהוא בעצם אבא שלי. הוא היה הולך לבית כנסת להתפלל, שהיה מעיר אותי בשבע בבוקר ואני שנאתי את זה. אני כתבתי על חלק מהחיים שלי. היה ביני לבין אבא שלי פער - הוא היה רציני. זה הכל היה אבא שלי, האנשים האלה - אין להם הרבה מילים. זה כמו שאני עושה קידוש. למדתי את זה מאבא שלי שהיה שר את זה, אבל לא הבין את המשמעות. הוא לא דיבר עברית, לא הבין את המלים, אבל את התנ"ך הוא ידע בעל פה".
בניגוד לתגיות שמנסים לשייך לסרט ולו עצמו, בר-יותם טוען שהמקורות של "סלומוניקו" לא היו חלק מתנועת הנגד לממסד האשכנזי המפא"יניקי הוותיק בשנות ה-70, שממנה יצא גל סרטי הבורקס. הוא מסביר שאת התסריט כתב מתוך ההוויי המשפחתי האישי שלו. "אכלתי את הדברים - מאבא שלי, מסבא, מהדודים. הייתי כותב כל מה שהם מדברים בבית, כל השיחות, כל הריבים. לקחתי את החלק הזה ועיבדתי את זה. לא עסקנו במי אשכנזי. לא דיברנו ככה. השכן שלי היה אשכנזי. היה שכן עיראקי, היה שכן מתוניסיה. היו תימנים. אני כתבתי את 'סלומוניקו' כדרמה לא כבורקס".
בורקס כן או לא, עם יציאתו ב-1972 "סלומוניקו" היה להיט אדיר בבתי הקולנוע בישראל וסחף את ההמונים - מזרחים ואשכנזים. ההצלחה העצומה בקופות, שהיתה כמעט חסרת תקדים, הביאה להפקת סרט ההמשך "יהיה טוב סלומוניקו" שלוש שנים לאחר מכן, ביוזמת המפיץ יוסף שפירא. "מי שהרוויח באמת היה שפירא, שלא השקיע גרוש", סיפר בעבר הבמאי שטיינהארט בראיון למאגר הקולנוע הישראלי וכינה את המפיץ "איש שלילי שניצל את כולם".
בר-יותם מצידו חש מרירות על יחסו של המתחרה הגדול של שפירא, מנחם גולן המנוח, שלטענתו פעל רבות לאורך השנים כדי למחוק את מורשתו - וזאת, מתוך יצר נקמה. "כל הזמן עצרו את שפירא - לא להפיץ את זה פה, לא להפיץ את זה שם. הם (מנחם גולן ויורם גלובוס) הציבו תנאים שאם אתה רוצה את הסרטים שלהם, אל תיקח את הסרטים של שפירא", הוא מספר.
"בשנים האחרונות מנחם גולן היה אחראי על הבורקס - כאילו אני לא קיים. עשו תוכנית על הקולנוע הישראלי ובכלל לא הזכירו אותי. דיברו על 'צ'ארלי וחצי' וסרטים אחרים של מנחם גולן ובועז דוידזון - סרטים שעם כל הכבוד אנשים כמעט לא ראו אותם. בבורקס של גולן צפו 500, 600, 700 אלף - אבל 'סלומוניקו' היה הסרט היחיד באותו זמן מלבד 'סאלח שבתי' שעבר את המיליון צופים באותו מזמן".
אולי זו ההיעדרות הארוכה שלך שפגעה בשימור המורשת שלך?
"ארבעים ומשהו שנה עברו מאז שעשיתי את הסרטים שלי, אבל עדיין הצעירים צופים בהם. זה לא עזר להם, כי עדיין אוהבים את הסרטים שלי. שמרתי על פרופיל נמוך, זה לא מעניין אותי בכלל. אבל ברגע שהם עושים דברים כאלה. בושה וחרפה. עבדתי רוב חיי והקדשתי את כל מה שאני יודע, והם עוסקים במחיקה. הם קנאים. התחלתי מגיל צעיר, הלכתי ללונדון ללמוד משחק, עשיתי הכל לפי הספר כדי להיות שחקן מקצועי. ובאים החצופים האלה ומוחקים אותי כאילו אני לא קיים. לעשות סקירה על הקולנוע הישראלי ולא להזכיר אף אחד מהסרטים שלי - זו בושה וחרפה".
בר-יותם מעיד כי כשהוא נפגש כיום עם אנשי קולנוע אמריקנים, ומזכיר שהוא מישראל, הוא נשאל תמיד אם הוא מכיר את מנחם גולן. ולטענתו כשהוא מאשר שכן (הוא כאמור שיחק ב"מבצע יונתן"), הוא נתקל בתגובות של כעס ובוז. "הם חייבים פה לכולם כסף, הסיפורים שאני שומע נוראים", הוא אומר. למזלו, הדבר מעולם לא פגע בו בזירה ההוליוודית, בה הוא פעיל עד היום.
מאז עזב לארצות הברית ב-1980, בר-יותם משתלב בהפקות שונות - בעיקר בתפקידים קטנים. הוא רשם הופעות אורח בסדרות המוכרות "טקסי", "פלקון קרסט", "מקגייבר", "פרקליטי אל.איי", "רצח במשיכת קולמוס", "ארליס", ולאחרונה לוהק גם לסדרה המצליחה "חסרי בושה" לצד וויליאם ה. מייסי וג'ואן קיוזק. הוא גם הגיח בסרטים "סאדאת" (1983) לצד לו גוסט ג'וניור וג'ון רייס דיוויס, "ירח מעל פראדור" של פול מזורסקי (1988) לצד ראול ג'וליה וריצ'רד דרייפוס, "הפייבוריט" (1989) לצד פ. מורי אברהם, ו"אל תתעסקו עם הזוהן" (2008) לצד אדם סנדלר, ג'ון טורטורו ורוב שניידר.
פסגת הקריירה האמריקנית שלו היא ככל הנראה ההופעה בסדרה "סיינפלד", בה התארח כמה פעמים בשנות ה-90 - כשמיוחד זכורה הופעתו בדמות של נהג המשאית שלמה. "סיינפלד, הוא חבר שלי. אני הכנסתי לו את כל התודעה לישראל", מספר בריותי. אבל עם כל הכבוד להזדמנויות שזימנה לו הוליווד, תפקידים מובילים כמו סלומוניקו, הוא לא קיבל. "בארץ הייתי מלך ופה אתה לא יכול לקבל מה שאתה רוצה", הוא מודה, אך שומר על תקווה גם בגילו המתקדם. "היה לי מזל. יש לי חברים, והנה עכשיו קראו לי לעשות את 'חסר בושה'. לא ציפיתי לזה. ג'ורג' ברנס שיחק עד גיל יותר ממאה, אז מי יודע".
בר-יותם כמובן לא ידע כל זאת כשהחליט לעזוב את המגרש הביתי שלו בישראל לטובת ארצות הברית. ההכרעה התקבלה בעקבות ההצלחה הגדולה שהגיעה בעקבות הופעתו במיני סדרה היוקרתית "מצדה" (1981) בכיכובם של פיטר או'טול ופיטר שטראוס, אשר פתחה לו דלת להוליווד. ליהוקו לתפקיד ראשי בסדרה "קזבלנקה" (1983) לצד ריי ליוטה והקטור אליזונדו כבר לא הותירה לו ברירה והוא רכש כרטיס בכיוון אחד ללוס אנג'לס - שם נשאר גם אחרי שההפקה זוכת האמי נגנזה אחרי חמישה פרקים בלבד. "היה לסדרה עתיד גדול, אבל קרה מה שקרה והיא הופסקה", הוא מסביר.
"זה היה צעד קשה מאוד להחליט, הייתי חצי פה, חצי שם. ב-1983 עשיתי את הסדרה, ומתחילים להיכנס לי תפקידים, ואני נמצא בארץ. הסוכן האמריקני שלי כעס עלי: 'מה אתה עוזב עכשיו, אתה הכי חם בהוליווד'. התפתחתי גם בתשלומים שקיבלתי. אבל לא היה אכפת לי, היה אכפת לי לחיות בארץ. התגעגעתי מאוד לארץ. היה מאוד קשה המעבר. בהתחלה הרגשתי שכל יום שהייתי פה, הייתי מנותק מהארץ, היה לי מאוד קשה".
אם היית יכול לחזור אחורה, היית מחליט אחרת?
"רציתי להגיע לאוסקר, אבל זה מאוד קשה. אם הייתי יודע שזה כל כך קשה, הייתי נשאר".
אחד מהקשיים הגדולים ביותר לדידו של בר-יותם היה עזיבת החברים והמשפחה. בלוס אנג'לס חי בנפרד מאשתו ומשלושת ילדיהם המשותפים. לפני כשנתיים איבד את אחת מבנותיו שחלתה והלכה לעולמה, אך הוא מספר כי כיום הוא שומר עם קרוביו על קשר רציף באמצעות הטכנולוגיה. "הילדים שלי היו וחזרו, כל אחד יש לו את החיים שלו, ואין להם זמן בשבילך", הוא מספר, "אני מתגעגע, אבל עם כל המשפחה והחברים אני נמצא איתם בקשר. האינטרנט פתר לי בעיה חשובה מאוד".
בר-יותם אינו שש לדבר על ענייניו המשפחתיים, ובטח לא כשמעלים בפניו את טענותיה של הילה לוי בר-יותם, שנחשפת בסרט התיעודי הקשר "בריותי הקטנה" כשהיא מציגה עצמה כבתו מחוץ לנישואין ומתועדת כשהיא מנסה ליצור איתו קשר. "אני לא יודע מי היא בכלל. כנראה שהיא סתם אחת שרוצה לקבל פרסומת", הגיב לדברים.
לצד סיפור הרקע המשפחתי, הילה מנסה לשרטט דיוקן של בר-יותם על פי עדויות של חבריו הוותיקים - ביניהם יהודה ברקן, שכיכב לצדו ב"בוא נפוצץ מיליון", ואלי תבור שכתב איתו את התסריט לקומדיית הפשע מ-1979. שניהם סיפרו על אדם כריזמטי באופן יוצא דופן, שרדף את אור הזרקורים. ברקן אף מספר כיצד ניסה למשוך את תשומת הלב גם כשהיה מחוץ לפריים. בר-יותם דוחה את הדברים, וטוען כי מדובר בקנאה. זו מלווה אותו לטענתו עוד מימיו כשחקן תיאטרון צעיר.
"בארץ היו אומרים שכשאתה חותם חוזה, אתה דורש שבהצגה לא יהיה כלב, או ילד או בר-יותם. אבל הדעה הזאת בכלל לא נכונה", הוא קובע, "לשחקנים תמיד יש קנאה. הם גם תמיד עושים תככים מאחורי הקלעים עם ההנהלה. מבזבזים יותר זמן במשרדים, ולספר דברים לא נעימים, כל מיני שטויות כדי להכשיל אותך. כל מיני דברים העיקר לקבל את התפקיד שהם רוצים. ואתה צריך לחיות עם אותם אנשים יותר זמן מעם אשתך והילדים - עושה איתם חזרות ונוסע להצגות בכל רחבי הארץ".
הוא מסביר שבמקרה שלו קנאת האחרים נבעה מהגישה שלו למשחק, אשר תבעה את התמסרותו המלאה - התמסרות שאחרים לא היו מוכנים לאמץ. "הייתי לומד את התפקיד, את הכל - הדיבור, הנשימה, איך הוא חושב. אתה מגיע ללב של הקהל, ואז אתה רואה שההצגה משעממת. מישהו מהפרטנרים מדבר ולוקח את הזמן שלו ועוצר את הכל. זה היה משגע אותי. הייתי יושב איתו, מדבר ומסביר. הייתי נותן באמת את כל חיי. בניגוד לאחרים, לא הייתי רוצה לגמור את ההצגה. אנשים אוכלים את הלב שלהם. אני הבנתי את זה, אחרים הולכים לסמים ושטויות".
לצד הקנאה שבר-יותם מדווח עליה, רבים בקהילת התיאטרון והקולנוע בישראל יודעים לספר עליו כשחקן בחסד, כוכב מקומי אדיר שגם הצליח להקסים את הנשים. הוא עצמו מגלה כי סוד ההצלחה הוא הפשטות וההומור שקלט בבית מסבו המצחיקן. "הייתי אדם פשוט מהעם, תמיד היתה לי כריזמה כזאת - מאז שהייתי ילד קטן", הוא אומר, "סבא שלי היה הופך דבר להומור. היה עושה קסמים, ודברים מצחיקים. היה לוקח ביצה ושובר לעצמו על המצח. היה עושה הכל עם הומור. גם אני הייתי מספר בדיחות, הייתי מחקה את המפרי בוגארט ואיכשהו התכווננתי דאוס אקס מכינה להיות שחקן".
לפי בר-יותם "סלומוניקו" מבטא כיום ביטוי של כמיהה של רבים לתרבות הישראלית הישנה והטובה: "אני מקבל כל יום הודעות בפייסבוק. יש לי יותר מעריצים עכשיו משהיו לי פעם. כולם מדברים עלי. הם כותבים לי ונזכרים איך תל אביב היתה תל אביב והשפה היתה שפה. הם כל הזמן מתרגשים מ'סלומוניקו' ומספרים איך ההורים שלהם בוכים בשעת צפייה. לפני כמה שנים פגשתי את אלי אוחנה, והוא לקח את הסרט לאירופה בכל מני קהילות יהודיות. זמן קצר אחר כך נכנסתי לפייסבוק וגיליתי שאני השחקן הכי מפורסם בצרפת".
היית רוצה לשוב ולשחק בסרט ישראלי?
"הכל יכול לקרות. אם משהו ימצא חן בעיני, ובעיני הסוכן שלי, אז ברצון. תמיד, אשמח מאוד".
איך היית רוצה שהקהל הישראלי יזכור אותך?
"אני בריא ושוחה כל יום, והולך ברגל - אבל אני בגילי אני רוצה להיות קרוב לבית החולים, על כל מקרה (בר-יותם מתגורר סמוך לבית החולים סידר סיני - א.ב.). כשהייתי צעיר עשיתי הכל כדי להיות הטוב ביותר. עזבתי את התיאטרון והלכתי לקולנוע וכתבתי, מכיוון שלא נשאר שום דבר מההצגות הגדולות שעשיתי בתיאטרון במשך שנים. אלו היו הצגות גדולות, אבל שאלתי מה יקרה אם אני אמות יום אחד, ואני לא אחיה לעולם, ולא נשאר שום דבר ממני. לכן הסכמתי להתראיין, לפני שנתיים לא הייתי מתראיין. אבל אולי זה יזכיר משהו מהקריירה".
