החדש של שלמה ארצי: "קצפת" שלא נגמרת
שלמה ארצי שוב לא שקט. באלבומו החדש "קצפת" הוא נשמע מצוין, ומוגש רעב, אקטואלי ומפוצץ חדוות יצירה. הרצון הזה, להכניס לתבשיל כמה שיותר מרכיבים, מילים ואורחים, רקח לא מעט יהלומים אמיתיים - אך גם השאיר במיקס כמה שלא לוטשו כהלכה
בקטע מכתבה ששודרה בערוץ 2, לקראת צאת אלבומו החדש של שלמה ארצי, נראה הזמר כשהוא מתהלך בחוסר שקט בולט בתוך אולפן הקלטות קטן. ארצי מסביר למצלמה שהעבודה על האלבום הסתיימה, אבל הוא חושש שחסרים בו עוד שירים. שיש עוד הרבה דברים שאולי שכח להגיד.
בן ארצי, הבן והמעבד המוזיקלי, יושב לידו וצוחק. "אתה אף פעם לא תרגיש שבאמת סיימת את האלבום", הוא אומר לאביו. ברגע הקטן הזה מגולם כל מה שיפה ב"קצפת", וגם כל מה שמונע ממנו מלהפוך לאלבום הנהדר שהוא יכול היה להיות.
נפתח בפרחים. האיש בן 66. הוא מנהל קריירה בת 45 שנה, זכה בכל הישג אפשרי ונחשב למלך הבלתי מעורער של המוזיקה הישראלית. ועדיין, גם באלבום הזה הוא נשמע רעב, מלא התלהבות, חרמן ובוער מתוך רצון לספר ולזמר. זהו חוסר השקט הזה, שגורם לו להמשיך לחפש. לנסות להיות מעודכן. להישאר רלוונטי - וזה כאמור מצליח.
ארצי הזמר נשמע מצוין, וארצי היוצר מתפוצץ מרעיונות מילוליים ומוזיקליים. הוא מוקף באנשים צעירים, זה נשמע היטב, וגם הטקסטים שלו מתכתבים עם ישראל העכשווית - כולל אזכורים של הכוכב הנוכחי, אלוהים, ושל התלונות הנפוצות של הרגע ("אחרי תיאוריות מופשטות, שהכל זה מלמעלה עוד. שהארץ כבר איבדה זהות, שקשה לתקן את הטעות"). בקיצור - הוא שומר על האש. יותר מרוב המוזיקאים האחרים בגילו.
עוד "תווי שי " במדור המוזיקה של ynet:
מארמוני ועד מזי: איפה הן הזמרות ההן?
שומעים תלתלים: רוני דלומי מול יובל דיין
הרוקנ'רול עדיין חי, אבל כמה זמן עוד נותר לו?
מצד שני, החשש המתמיד הזה מלהחמיץ עוד שיר פוטנציאלי, ואיתו הרצון להכניס לתבשיל כמה שיותר מרכיבים, כדי שיהיה בו משהו לכו-לם, גורם לעומס יתר. ארצי מקיף את עצמו ביותר מדי שירים (14, ליתר דיוק). יותר מדי מילים. יותר מדי אורחים. במקום לבחור רק את הקצפת מתוך "קצפת" (הייתי חייב), ויש לא מעט ממנה, הוא הפך את האלבום לארוחת חמש מנות, שבה אתה מגיע לקינוח על ארבע. כולל כל התוספות. זמרת מזרחית (דקלה), זמר דתי (ישי ריבו), רוקר חי (יובל בנאי) ואפילו הגבעטרון.
תחושת ההחמצה הזו גדולה, כי ארצי נמצא דווקא בכושר כתיבה טוב (עוד מ"אושר אקספרס", אלבומו הקודם). אם "קצפת" היה מורכב רק מ-8-9 שירים, ומוותר על כמה גימיקים, הוא יכול היה להיות מצוין (ואגב, היו הדברים מעולם. "דרכים" ו"חצות" כללו רק 9 שירים. ב"גבר הולך לאיבוד" היו שמונה. סליחה שאני נודניק נוסטלגי, אבל קשה לי להתחרות בארצי עצמו, שחוזר לעבר בכל שיר שני באלבום. וגם שילב תמונות שלו מצעירותו בחוברת המצורפת).
אהבתי במיוחד את "לנצח יחד", הדואט עם יובל בנאי, שכל אבא לילדים מתבגרים לא יכול שלא להזדהות אתו. אפילו ברחה לי דמעה, אבל אל תגלו; את "כמעט", עם הלחן היפה ומלא התנופה; את "איך מרגישים כשיש אהבה", שנותן פייט טוב לשירי האהבה הגדולים של ארצי; את "הכינורות" מלא הקסם (ואני שמעתי בו גם הצדעה לג'ורג' מרטין. אולי דמיינתי); ובעיקר, את שיר הנושא.
מה שיפה בשיר "קצפת" זה שהוא נשמע טרי, נטול מאמץ ובעיקר מופק נהדר, עם המון גרוב (אייל מזיג על הבס). זה שיר מגניב ממש, כי יש לו שפיץ - במישור של העיבוד וההפקה המוזיקלית. ודווקא הוא מדגיש את היעדר אותו שפיץ במרבית השירים האחרים. עוד החמצה של האלבום.
שלמה ארצי לא עבד כבר שנים עם מפיק מוזיקלי דומיננטי, בסגנון עדות הלואי להב. בכל האלבומים האחרונים שלו הוא מוקף בקבוצה של מוזיקאים מוכשרים וצעירים ממנו בהרבה. בן ארצי (שמנגן פה כמעט בכל הכלים, באופן מרשים), טל פורר, פטריק סבג, פיטר רוט, אבי סינגולדה, טל שגב ואחרים. אבל ברור לגמרי מי עומד בראש הפירמידה. התוצאה היא צליל אחיד למדי, נטול הפתעות, ונדמה לי שגם חוסר יכולת אמיתית להתעמת עם ארצי ולתת לו בראש, כשצריך. וזה הרי אחד מתפקידיו החשובים ביותר של מפיק מוזיקלי.
באלבום המיתולוגי "חום יולי אוגוסט" לדוגמא, ארצי התעמת שוב ושוב עם המפיק המוזיקלי שלו, לואי להב, שדרש ממנו להפסיק "לשיר יפה, בשביל אבא ואמא". התוצאה היתה האלבום הכי טוב והכי אמיתי שלו, לטעמי. מאז עבר יותר מחצי יובל, אבל עוד לא מאוחר. ארצי צריך לשוב ולעבוד עם מפיק מוזיקלי חזק, שיש לו קו אישי ומאובחן משלו. מישהו שיוכל לאתגר ולהפרות אותו.
ועדיין, בשורה התחתונה, "קצפת" הוא אלבום לא רע בכלל. יש בו כמה יהלומים אמיתיים, ומעל הכל - מוזיקאי שלא מפסיק להרשים בבעירה הנצחית שלו.
