ממארינה ועד זילבר: אלבומים שיעשו לכם חג
אריאל זילבר מגיש את הקאמבק המושלם, מארינה מקסימיליאן עם אחת היצירות המרגשות של השנים האחרונות וישי לוי יש רק אחד. לכבוד הפסח, שי להב עושה סדר וממליץ על חמישה אלבומים חגיגיים במיוחד. לארוז לכם למתנה?
"ארמונות עשן" - מארינה מקסימיליאן
למארינה מקסימיליאן קרה דבר נורא. הקול המדהים שלה, שאיתו פרצה לתודעה, ניזוק והיא נאלצה ללמוד איך לשיר מחדש. סליחה על הקלישאה, עוד יהיו פה הרבה, אבל זה בערך כמו אדם בוגר שלומד כיצד לזחול. רק שהדבר הנורא הזה עוד עשוי להתברר כאחד מהרגעים המכוננים בחייה (הזהרתי אתכם), כי הוא אילץ את מקסימיליאן לחפור בתוכה. להתפתח ולהשתבח כיוצרת, שכבר לא יכולה להתחבא מאחורי הטווסיות הקולית שלה.
בצירוף כברת הדרך שעברה ללא קשר מאז ימי "כוכב נולד", התוצאה היא "ארמונות עשן". אחד האלבומים היפים והמרגשים ביותר של השנים האחרונות. מקבץ של שירים מינוריים, עמוקים ויפים נורא, עמוסים בתובנות ובצלקות (כמו בשיר הפותח, "ימים חדשים בפתח"), ויושבים על מצע של הפקה מוזיקלית עשירה ומעודכנת מבית גיא ויהל.
מקסימיליאן, שזהו אלבומה הראשון בעברית, מתגלה ככותבת מוכשרת ורגישה, וחושפת גם סיפור קולקטיבי, שלא סופר כאן מספיק, של עולה, שלנצח תרגיש קצת כמו עולה חדשה. השיר היפה "1990", למשל, מספר את סיפורה האישי, אבל גם את סיפורם של מיליון אחרים.
בסופו של דבר, אנחנו עדים באלבום הזה להיווצרותה של אמנית חשובה למרחקים ארוכים, שבקעה מתוך גולם ססגוני של סלביות, להטוטים קוליים והרבה חיפוש. כמו בשיר היפה ביותר באלבום, "שיר פשוט", נדמה שהיא מצאה את הכוון האמיתישלה דווקא במשעולים הפשוטים.
"עכשיו הוא חול" - ישי לוי
אחרי כל הדיונים האינסופיים על פער שעדיין קיים בין המוזיקה המזרחית והמוזיקה ה-ישראלית? מגיע ישי לוי ומוכיח שכל ההגדרות האלה הן כבר נחלת העבר. והוא גם מוכיח, בפעם המי יודע כמה, שלהיטי פופ שתופסים חזק ביוטיוב הם לא תחליף לשירים מעולים ולמבצע בחסד.
ישי לוי עם "מבטך". מי צריך הגדרות?
יש באלבום הזה רק עשרה שירים (החדש של אייל גולן, להשוואה, מכיל 16), אבל כולם מוקפדים ומגוונים מאד. מ"מבטך" היפה, שהלחינו רועי ושמוליק נויפלד וכתב מאיר גולדברג, דרך "ניפגש בצהרים" המרגש שכתב והלחין אופיר כהן, "אושר", הדואט עם הכישרון המבטיח יוני יעיש שמתחיל סוף סוף גם לקיים, העלייה לגבהים בפזמון של "תשובי חזרה" שנשמע כמו שיר מזרחי מעולה משנות השמונים ועד לקצפת - שיר הנושא, שכתבו דודו טסה וגלעד כהנא וטסה הלחין. צוות מנצח (יחד עם ניר מימון המפיק), שכמעט כל יציאה שלו פוגעת (ע"ע "בשעה טובה" של יובל דיין). בקיצור, לזמר המזרחי יש הרבה מלכים, נסיכים וטוענים לתואר. אבל רק ישי לוי אחד.
"מישהו" - אריאל זילבר
אחרי שנים שבהן הוא הוזכר בעיקר בהקשרים פוליטיים ומעוררי מחלוקת, אריאל זילבר חוזר עם האלבום המושלם לקאמבק. שמח, מלא תנופה וכישרון, "אריאל של פעם", כמו שאני שומע מפי רבים. שזה נכון, וגם מעט טריקי, כי "מישהו" הוא אלבום שבו אריאל זילבר הוא "רק" המבצע (והפסנתרן).
כל השירים שכלולים בו נכתבו והולחנו בידי שמוליק צ'יזיק המנוח, שהיה שותף לכתיבת כמה מלהיטיו הגדולים של זילבר לאורך השנים, כך שעצם הבחירה באלבום כזה, המבוסס על שירים ישנים של צ'יזיק, היא ההברקה הגדולה כאן.
הברקה מספר שתיים היא ההפקה המוזיקלית של פילוני, שהזריק גרוב מחודש בעורקים של זילבר ויצר אלבום שמח ומשמח במיוחד. "מישהו" ו"לאן פנתה אהבתנו" הם המרעננים הרשמים שלי בשבועות האחרונים.
ההברקה השלישית היא זילבר עצמו, שבגיל 72 נשמע חיוני, רענן ונהנה מתמיד. הביצוע שלו ל"שרית הספרית" הוא פשוט כיף טהור. ובכל זאת, צביטה קטנה בלב לסיום. גם הפעם, ולגמרי לא באשמת זילבר שנתן לו את כל הקרדיט, זיכרו של שמוליק צ'יזיק הצליח להתמסמס. למרות שזהו אלבום המורכב רק משיריו, האימפקט הציבורי שלו שייך כולו לזילבר. הטרגדיה הצ'יזיקית נמשכת.
"איזון" - חנן בן ארי
חנן בן ארי הוא כמו דמות מתוך תסריט שנכתב מראש. אחרי שנים של התפתחות בז'אנר המוזיקה ה"היהודית", "דתית", או איך שלא תקראו לה, היה ברור שהשלב הבא באבולוציה שלה יהיה יוצר צעיר ומגניב, שכבר לא כבול בידי טקסטים הלכתיים ומצליח לפרוץ את גבולות המגזר.
חנן בן ארי עם "איזון". כוכב אמיתי
לא מעט יוצרים - האחים רזאל למשל - שכבו על הגדר כדי לאפשר את הפריצה הזו. ישי ריבו וחנן בן ארי הם נציגי הדור החדש, שבזכותם יכול להופיע וליצור ללא תסביכים ולהשמיע קול חדש ומקורי. בן ארי הוא כוכב אמיתי. סוחף, מלא נשמה וגם מגוון ומורכב מאד. כמו בשיר הפותח,"איזון", יש בו הכל מהכל.
שירים מרגשים ועמוקים כמו "ניגון הנשמות", בלדות סול הורסות כמו "ממך עד אליי" וכמובן פרצי גרוב, כמו "החיים שלנו תותים", השיר הכי ישראלי שאפשר לחשוב עליו כרגע. הבתים מגדירים היטב למה הכל פה כל כך קשה, והפזמון מסביר מדוע בכל זאת הישראלים ניצבים בראש מדדי האופטימיות. למה? כי החיים שלנו תותים. מה זה בעצם אומר? בדיוק. אבל התמקדות בלהיט הזה תחטא לבן ארי, שהוא כאמור יוצר (וגם מבצע) מפתיע מאד. צריך להחמיא גם להפקה המוזיקלית המעודכנת והמקפיצה של אייל מזיג, שמטיסה את בן ארי על הבאסים. יופי של אלבום.
"פה" - אסף אמדורסקי
יש משהו כמעט מדכא בהאזנה לאלבום חדש של אסף אמדורסקי, אחרי שאתה מקשיב לרצף של אלבומים חדשים שיוצאים לקראת החג. מדכא, כי הוא נותן פרופורציות אמיתיות על הפקה מוזיקלית, צליל מעודכן ובכלל - גישה רחבה ומעמיקה של אמנות.
עוד "תווי שי " במדור המוזיקה של ynet:
החדש של שלמה ארצי: "קצפת" שלא נגמרת
מארמוני ועד מזי: איפה הן הזמרות ההן?
שומעים תלתלים: רוני דלומי מול יובל דיין
אמדורסקי עדיין טס מעל העיר. גם באיכות הבלתי מתפשרת, וגם בעמדת המתבונן מהצד. ספק מחובר למה שקורה פה, ספק משקיף עליו בחיוך מרוחק. "פה" ממשיך את החיבור המסורתי שלו בין רוק ואלקטרוניקה, כשהפעם חלק מהשירים הם מחווה ברורה לימי האלטרנטיב התל אביבי של תחילת שנות ה-80 (שירים כמו "אם נדע להפסיד" הם ממש המשך טבעי של להקה רטורית).
כל הרצועות מרשימות מאוד, והפעם יש הרבה פחות בלדות והרבה יותר קטעים מהאזור הנסיוני (יחסית). זה לא אלבום פשוט לעיכול, אבל הוא שווה כל ביס. אם הייתי צריך להשמיע אלבום ישראלי עכשווי לאורח אנין טעם מחו"ל, זאת היתה הבחירה המובנת מאליה. ומיד הייתי משמיע לו את שיר מספר 3 באלבום, "שדות צהובים", פנינה מוזיקלית שחדרה למחזור הדם שלי ולא משתחררת כבר שבועות. כשהילדים שרים בפיזמון "שדות צהובים, שמים פתוחים, בלי משקל עודף", אני יודע שאני יכול להתגבר על הכל. אפילו על ליל הסדר.
