הגאון שהביא לנו שוב ושוב את הגרוב
"גאון" היא מילה שמדביקים בקלות ליותר מדי אנשים. אבל לא היה אי פעם חובב מוזיקה, שלא הבין מיד שפרינס רוג'רס נלסון הוא חתיכת חייזר גאון שלא היה כמותו, שלימד אותנו אנציקלופדיות שלמות על כל ממלכות הגרוב הקסומות שמעבר לאופק. שי להב נפרד מהאיש, האמן והאגדה, שהיה עוד בחייו
לא היה קל להתבגר באייטיז. הכל מסביב הדהד מסינתיסייזרים מנוכרים ומשירי פופ מלאכותיים. התחושה היתה שהמוזיקה הטובה מתה, והשאירה אותנו עם אסונות כמו וואהם! וקג'גוגו. ואז, ביום בהיר אחד, בלי שום הכנה, שמעתי ברשת גימל את פתיחת השיר הכי טובה בהסטוריה. זה מתחיל ביבבה מרהיבה של גיטרה חשמלית, ואז מצטרף אליה תוף אלקטרוני במקצב מוטרף, רק כדי לסלול דרך לקול מסומפל ומעוות באופן מרהיב, שמסמן לתופים להתגבר ולהרכיב על גבם את הקלידים שמדביקים אותך לכיסא. ועוד לא התחלנו אפילו לדבר על השירה.
להתראות, נסיך:
"איבדנו אגדת מוזיקה": העולם נפרד מפרינס
שיר פרידה: הלהיטים הגדולים של הנסיך
אובמה נפרד מפרינס: "אייקון שעשה הכל"
האייפל לבש סגול: מחוות לפרינס מסביב לעולם
מותו של פרינס - לא התאבדות: "מנת יתר רק ימים לפני כן"
כולם משתפכים עכשיו, באופן מובן לגמרי, על "Purple Rain". אבל בשבילי "When Doves Cry" היה רגע ההתגלות. התגלות כמעט דתית, מהסוג שגורם לך לראות את האור. יכול להיות שהיו אלה אורות החללית שהביאו אלינו את פרינס, החייזר הננסי והמופרע שבטרם השיב אמש (ו') נשמתו לבורא, השיב לכל כך הרבה אנשים את האמון במוזיקה ואת ההבנה שעוד לא תמו כל פלאיה.
דווקא החוצן המשונה הזה, עם התלבושות האקצנטריות וההתנהלות המוטרפת, החזיר לכדור הארץ את המוזיקה האורגנית, האמיתית, הסקסית מאדר פאקר. בפתיח של "כאשר היונים בוכות", כמו שקרא לו הקריין ברשת גימל, כבר היה מגולם הכל. גרוב שחור, רוקנרול וקול שהיה טווסי ומרוחק, ובאותה מידה בדיוק נגיש ומרגש.
"גאון" היא מילה שסובלת מאינפלציה קשה, מדביקים אותה יותר מדי בקלות ליותר מדי אנשים. אבל אני לא חושב שהיה חובב מוזיקה, אי שם באמצע האייטיז, שלא הבין מיד שפרינס רוג'רס נלסון הוא חתיכת גאון שלא היה כמוהו. האיש כתב, הלחין, שר, הפיק והופיע על במה יותר טוב מכולם. שלא לדבר על נגינה, בייחוד בגיטרה חשמלית.
האגדה מספרת ששאלו פעם את אריק קלפטון איך זה להיות הגיטריסט הכי טוב בעולם, והוא ענה "לא יודע, תשאלו את פרינס". חפשו ביוטיוב את הרגע שבו פרינס מנגן לצד טום פטי, ג'ף לין וסטיבי ווינווד את הסולו של "While My Guitar Gently Weeps" ותבינו שזו לא רק אגדה.
ומה שהכי חשוב - האיש הצליח לברוא סגנון מוזיקלי משלו ולא נשמע כמו אף אחד אחר. מה שלא הפריע לו, באופן פלאי, להפוך לאחד המוזיקאים הכי מצליחים של דורו ולהמשיך לחפש ולהמציא את עצמו שוב ושוב מחדש. ולא רק את השם.
בין השנים 1985-1990 הוא היה באמת הגדול מכולם, אין לי ספק בכך. גם בהמשך היו לנסיך רגעי קסם (בייחוד בשנים האחרונות. כמה חבל), אבל חמש השנים האלה שינו את פני המוזיקה לנצח וגם, ספציפית, את פני מועדון הצעירים בקיבוץ שבו גרתי. פתאום, לצד המנוני הרוקנ'רול הלעוסים, נכנסה בחלק היותר מסוכן של ליל שישי גם מוזיקה חדשה. ומחרמנת רצח.
וכאן מגיעה עוד נקודה קריטית. פרינס גרם לאנשים כמוני, שגדלו על התפיסה של אין עוד מלבד הרוקנ'רול, להיפתח למוזיקה שחורה או פשוט - אחרת. בשכונה כבר הסתובבו שמות כמו ביסטי בויז, ראן DMC, פאבליק אנמי ואל.אל. קול ג'יי, אבל הם היו סוג של שמועה על פלנטה אחרת. לא "משלנו".
ואז הגיע החייזר ממיניאפוליס, רכוב על גיטרה חשמלית קלה לעיכול, ולימד אותנו פרק - ועוד פרק, ואז אנציקלופדיות שלמות - על אר אנד בי, פאנק וכל ממלכות הגרוב הקסומות שמעבר לאופק. אני חושב שקטע הראפ הראשון שלמדתי בעל פה היה מתוך "Alphabet St". את הדוקטורט כבר עשיתי באלבום הכי מופתי של פרינס, שעד היום לא מפסיק להדהים אותי - "Sign o’ the Tmes". והוא היה חת'כת סימן, הפרינס הזה. להתוודע אליו ולמוזיקה שלו בזמן אמת היה פשוט זכות.
מדהים לדבר עליו בלשון עבר, כי הוא מעולם לא התבגר באמת. ציבורית, לפחות. וגם מוזיקלית, שימר את אותו להט ובערה. הוא היה גמד, הוא היה ענק, הוא היה נשי, וגם גברי להפליא, הוא היה מגלומן, ובאותה נשימה כתב שירים מרגשים וכל-כך אינטימיים, התמחה בראוותנות, וערך הופעות בלווי פסנתר בלבד. בקיצור, הוא היה אגדה בימיו. אגדה שהיתה באמת.
