ברי סחרוף החדש: לקט לא ברור

הידיעה בדבר אלבום חדש של ברי סחרוף היא אחת הבשורות המרגשות האחרונות שנותרו לחובב מוזיקה ישראלית ותיק. אתה יודע מראש שתשקע לתוך יצירה חדשה שמשלבת בין חיפוש ובין ותק ומיומנות. בין ניסיוניות ובין המנוני גיטרה מנצחים, שאפשר לצרוח את הפזמון שלהם באוטו. ושהכל יהיה מוקפד עד הפרט האחרון ומלווה באנשי המקצוע הטובים ביותר.

עוד ביקורות אלבומים במדור המוזיקה של ynet:

החדש של רדיוהד: אלבום שכבר שמעתם

ביונסה החדש: לימונדה אמיתית מוגשת מרה

החדש של פט שופ בויז: האושר מתחיל בתוכו

"אלי למה עזבתני". פוטנציאל רדיופוני

האנשים האלה, כמו גידי רז, בנו הנדלר, אורן לוטנברג, שי צברי ואחרים משתתפים גם ב"ליקוטים". אבל אפילו הם לא מצליחים להפוך אותו ליצירה מהודקת ומנומקת. או, אם להיות פחות מנומס, לתוצר שברור לגמרי מדוע יצא לאור. תהייה שנותרה אצלי פתוחה גם אחרי כמה וכמה האזנות.

ברי סחרוף. אלבום מוצדק?(צילום: עידו ארז)

ייתכן שהתשובה נעוצה בשמו של האלבום החדש. "ליקוטים" הוא מקבץ של רצועות שנבחרו מתוך קטעים רבים שהוקלטו במהלך שלוש השנים האחרונות בידי סחרוף וחברי להקתו באולפני "העוגן", בין חזרות והופעות. כלומר, לא מדובר באלבום אורגני, אלא באוסף של שירים שהוקלטו - עושה רושם - מבלי לדעת בדיוק מה יעלה בגורלם. בקיצור, לקט.

"טווס כחולבן"

הקונספט עצמו מקסים ומעורר השראה. בעולם מוזיקלי ציני, שנמדד כמעט רק בכסף, מרגש לגלות שמוזיקאים בכירים עדיין מג'מג'מים להנאתם ועורכים מסעות חיפוש מוזיקליים, מבלי לדעת היכן הם הסתיימו. אבל השאלה היא, אם תוצאות החיפוש הזה מצדיקות אלבום. כאמור, אני לא ממש סגור על תשובה.

"ליקוטים" כולל 8 קטעים. 3 מהם אינסטרומנטליים (הרצועה הכלית הראשונה, "נשקיני", היא למעשה גרסה חדשה לקטע שהופיע בפרוייקטforeign affair  של פורטיס וסחרוף בסוף שנות השמונים. אני מעדיף את המקור, שהיה רענן ואנרגטי בהרבה). חמשת הקטעים המושרים הם שירי משוררים, הנעים באקלקטיות יוצאת דופן בין אלתרמן, אברהם חלפי, סמי שלום שטרית, רבי דוד בוזגלו ואודי שרבני.

יצא למסע חיפוש מוזיקלי. סחרוף(צילום: בני דויטש)

שירי משוררים סלאש פיוטים הם ממש לא עניין חדש עבור סחרוף, שכבר שר בעבר מילים של אלתרמן, טשרניחובסקי, יונה וולך, אבן גבירול ואחרים. אבל גם הוא נופל לעיתים למלכודת הבלתי נמנעת של הז'אנר הזה, שבה טקסטים ישנים עם עברית ארכאית נשמעים מלאכותיים ומאולצים בפי מוזיקאי עדכני. וזה קורה גם כאן, בחלק מהשירים, שבהם מתעוררת התחושה שהלחן ממש יוצא מגדרו בכדי שיוכל להכיל את הטקסט (אגב, סחרוף חולק את הקרדיט על מרבית הלחנים באלבום עם יתר המוזיקאים המשתתפים בו).

דוגמה לחיבור שכן עולה יפה היא "כשייתמו המילים" שכתב סמי שלום שטרית (והלחינו סחרוף ורונן שפירא). המילים העדכניות זוכות למעטפת שהיא גם מלודית וגם דרמטית, כמו שסחרוף כל כך מיטיב לעשות, וכלי ההקשה של איתמר דוארי מעניקים לקטע גוון כמעט מהפנט. לא פלא שזה היה הסינגל הראשון מתוך האלבום. וכמעט היחיד שהוא ממש שיר עם פוטנציאל רדיופוני.

"כשייתמו המילים"

יתר הקטעים הם יותר ניסיוניים - שזה לגיטימי לגמרי - אבל לא תמיד הניסיון עולה יפה. או מעניין (דוגמא מוצלחת היא הקטע "טווס כחולבן", סוג של הצדעה עדכנית למוזיקה מזרחית ישנה, כולל הבולבולטרנג של אהובה עוזרי). מרבית האחרים נעים סביב עצמם, מבלי להגיע לקתרזיס או לפואנטה מוזיקלית.

בקיצור - אפשר להסתכל על "ליקוטים" בשני אופנים. המחמירים יאמרו שמדובר באוסף מקרי ולא מנומק של רגעים, שלא היה צריך לבוא אל העולם. ואילו בית הלל, שמורכב בעיקר ממעריצי סחרוף כבדים, יטען שמדובר בפרוייקט צד, כזה שמרבית היוצרים הגדולים משחררים מפעם לפעם בעיקר עבור הנשמה, ושגם פירורים של ברי סחרוף הם מעדן, בהשוואה למנות עיקריות של אמנים אחרים.