ערן צור החדש: חוזר להבעיר בנו אש
כמו רבים מאיתנו, גם ערן צור התברגן, ובחר בדרך של נישואים וילודה. זה לא מפריע לאלבומו החדש "המסלול המואר" להבעיר בנו את האש, לנער את האפרוריות המדכדכת שדבקה ברוק הישראלי ולסלול את אחד הנתיבים המוזיקליים היותר מעניינים של התקופה
סוד הקסם המוקדם של ערן צור היה נעוץ בחיבור הנדיר בין אינטלקט וכתיבה גבוהה, המפלרטטת עם שירה, ובין יצריות כמעט חייתית. יש מעט מאוד מוזיקאים ישראלים שהיצירה שלהם מסוגלת לחרמן אותך גם בראש וגם בין הרגליים, והוא אחד מהם.
הבעיה היא, שהאש שמבעירה אותך בגיל עשרים ומשהו, כשאתה עוד אובד ומחפש, והכל נורא ונפלא ומייאש וגדול מהחיים, האש הזאת דינה להצטמצם. ולהתביית. בייחוד כשאתה בוחר באורח חיים "רגיל" של נישואים, ילדים ובעיות קיום בורגניות לגמרי, כמו זה של צור. וכך, הצד האינטלקטואלי נשאר תמיד, והכתיבה מושחזת, כמו גם יכולת ההתבוננות הנדירה על דקויות אנושיות שצור ניחן בה. אבל האש, האש הארורה. היא כבר לא נדלקת מעצמה.
עוד ביקורות אלבומים בערוץ המוזיקה של ynet:
בשם האב: אלבום ההספד של ניק קייב לבנו
טיפקס החדש: מפספס באמירה, קולע ברגש
אלבום חדש לברברה סטרייסנד: הקולנוע הפך לשיר
בהתאמה, האלבומים האחרונים של ערן צור נשמעו כמו ניסיון אמיץ - ולא תמיד מצליח - לשחזר את החוויה הראשונית, האינסטינקטיבית של כתיבת השירים המוקדמת שלו. זה התבטא, למשל, בשירים אגרסיביים, לפעמים אגרסיביים מדי, שממש הזיעו ממאמץ להחיות מחדש את צור של ימי "עיוור בלב ים". זה לא שחסרו גם שירים טובים באלבומים האלה.
אבל משהו בבאלאנס הרגיש לא נכון וכמעט לא טבעי. באופן אישי זה תמיד גרם לי להזדהות. כל מי שחצה את גיל 40, כשהוא חמוש באישה, ילדים ומשכנתא, יודע דבר אחד או שניים על החיפוש המתמיד אחרי האש הבלתי נשכחת, שלא פעם פורחת. מודה ומתוודה - המעקב אחרי היצירה של ערן צור הפך אצלי לעניין פרטי. כי אם הוא לא יוותר, גם לי עוד יש תכלית בתחתית.
במובן הזה, "המסלול המואר", אלבומו החדש של ערן צור, מאיר את הנתיב לכל מתבגרי שנות השמונים, שמרגישים זקנים מדי לרוקנ'רול, אבל צעירים מכדי למות. יודעים מה? עזבו אותי ואת התולעים שלי. האלבום הזה הוא חתיכת אור גדול לכל מי שאוהב מוזיקה ישראלית. צור נשמע כאילו הגיע לנקודת איזון בין החיפוש המתמיד ובין היום יום, ודווקא כשהוא טבעי ופחות מתאמץ, האש שבה לבעור.
"רציתי לטלטל את עצמי", הוא מסביר ב"אי של יציבות", "לנער את הענפים. אחר כך לבוא ולבדוק אם נפלו פירות בשלים. זהויות זהויות זהויות באמצע ארון הבגדים, אתמול הייתי אחד, היום אני שני". ובשורה התחתונה: "אתמול הייתי אחד, עכשיו זה את ואני". למרות ששום דבר לא נרגע עד הסוף, ואולי טוב שכך. כי מי שמגלמת את "את" היא עדיין קנאית, ולא צפויה, וכועסת ומתרצה בבת אחת. אבל רק זמנית. "ואז אני מגיע אליה", צור מספר ב"יכול להיות אבא", "רואה את החיוך על שפתיה. יודע זו האתנחתא. חשבון שעוד לא סגרת". במילים אחרות - הדרמות המשפחתיות, השריפות הביתיות, יכולות להיות סוערות ומסעירות לא פחות מכל פנטזיה שמחכה לך בחוץ.
קונפליקטים בלתי נדלים מלווים את האלבום כולו. אם זה מפגש בין עורכת דין בת טובים ועבריין מסוכן ("כלנית"), תשוקה אדירה, שנגמרת בבת אחת כש"כלב שאהבתי בחייו הפך לפוחלץ" ("המסלול המואר"), רומן בין שני אנשים תפוסים שלא באמת רוצים להתפנות ("לב על מעקה" הנהדר), תשוקה ליופי שעולה על כל היגיון או הגינות ("חתלתול", שכתב עם נעם רותם) או הפער הבלתי נתפס בין אלימות של כותב ובין היצירה העדינה שלו ("לפענח חידה", עם איזכורים ברורים לשמוליק קראוס).
צור משלב כאן גם התייחסויות פוליטיות, כמו בשיר "בלשים", שבו הוא מתאר מבדק בטחוני משפיל בשדה התעופה, ומטעים: "אך מי אני שאתלונן, צרות של עשירים. תראה את הערבים, תראה את השחורים". או בשיר המפתיע של האלבום, "כולה שלי", למילים של זאב ז'בוטינסקי שצור הלחין. טקסט בוטה מאוד במקור, לכיוון הימני כמובן, שבביצוע מלא העוצמה של צור זוכה למשמעות של הפוך על הפוך ("זה הריב - לא נגמר הוא עדיין, בין אדום ללבן ותכול. עוד שלם נשלם לך - קין, את נשמות צעירייך ניטול!").
נקודת אור נוספת באלבום היא הלחנים. צור אחראי לכולם (למעט "חתלתול", שלו היה שותף גם נעם רותם), עניין נדיר אצלו. כמעט בכל אלבום היו לו שותפים להלחנה, במיוחד יובל מסנר - ולא הפעם. סוג של ביטחון, כנראה, ומוצדק לגמרי. המנגינות של צור משלבות יפה בין עוצמה ורוך, בין פרצי רוקנ'רול ובין בלדות.
מה שמעבה אותן, ומכניס בהן עומק ומגוון של צבעים, היא ההפקה המוזיקלית הפשוט נהדרת של עופר מאירי. בדומה לעבודה שלו על "מאדים ומחוויר" המצוין של שלומי ברכה (שאגב, ניגן גיטרה בשני שירים של צור), מאירי רקח מעטפת של גיטרות ואלקטרוניקה דקה, שלא מנסה להשתלט על השירים, אלא מוסיפה להם רובד שיש בו סוג של גלאם. שקט, לא צועק, אבל בוהק. משהו שמצליח קצת לטלטל את האפרוריות המדכדכת של הרוק הישראלי ולהשיב את כבודו האבוד. בקיצור, עלו על "המסלול המואר" של ערן צור, אחד הנתיבים היותר יפים ומעניינים שתוכלו לבחור בתקופה הקרובה.
