החדשים והמצוינים של גדג', הבלקן ואבידן
הבלקן ביט בוקס מפוצצים אנרגיות בינלאומיות, שלא היו יכולות לצמוח בשום מקום אחר, אסף אבידן חושף את כל היופי מאחורי הרעש הגדול ואביב גדג' מדמם את ליבו על המיקרופון, בלי לוותר על מעטפת הרוקנ'רול. שלושה אלבומים חדשים, אחרים, מצוינים. עכשיו תקשיבו
באמצע הסתיו המוזר הזה, שמבלבל גם ככה את הקיום השברירי שלנו עם ימים קיציים ולילות קפואים, יצאו כמעט בבת אחת שלושה אלבומים חשובים, שנמצאים על התפר הצר שבין אינדי ומיינסטרים. בלקן ביט בוקס, אסף אבידן ואביב גדג' - שלושתם מותגים מוערכים, עם רזומה מכובד ועדר קנאי של מעריצים, ומהעבר השני - כמעט אף פעם לא תמצאו אותם ברשימות ההכי מואזנים / נמכרים / מדוברים וגו'.
אפשר לדבר כאן, ובצדק, על התפוררות המיינסטרים וכיבוייה של מדורת השבט, לטובת אינספור שבטים המתקיימים במקביל, אבל לא הפעם. כי הפעם נתייחס לאלבומים החדשים עצמם. וכולם פשוט מצוינים.
בלקן ביט בוקס - "Shout it out"
"Shout it out" הוא אלבום האולפן החמישי של בלקן ביט בוקס, ולטעמי - אחד המעולים ביותר שלהם. הדבר הכי יפה בטריו הזה, מעבר לפרץ האנרגיות שלא נכבה עם הגיל, הוא תהליך השינוי המתמיד שלהם והחיפוש אחרי צליל חדש.
עוד תווי שי במדור המוזיקה של ynet:
זהירות, קלאסיקה: 25 לבייבי שהציל את יו-2
סטינג החדש: סוף סוף, העוקץ חזר
כאן כדי להישאר? פרק ב' של כוכבי העבר
הפעם, בולטים במיוחד המקצבים האפריקאים והדרום אמריקאיים, בדגש על ברזיל. הצד השחור של ברזיל. ובכלל, שחור - על כל גווניו המוזיקליים - הוא הצבע הבולט, בהרכב שה"בלקן" שלו הולך ומצטמצם להופעות אורח של נשפנים. אבל למי אכפת. העיקר שה-Beat עדיין שם.
והו הו, הוא שם לגמרי. בתוך החגיגה הסוחפת של תמיר מוסקט, תומר יוסף ואורי קפלן מתארחים מוזיקאים מעולים שהם חלק מהמשפחה המורחבת, כמו בנות אה-ווה (שמתארחות ב"Kumkum"), איתמר זיגלר, אורי כינרות, יאיר סלוצקי, תום דרום, רון בונקר ועוד רבים וטובים.
הצליל, כרגיל, נשמע מיליון דולר, אבל למרות שזה אלבום בינלאומי לגמרי, הוא גם ישראלי בעליל. משהו שלא יכול היה לצמוח בשום מקום אחר בעולם. אלבום פצצה.
אסף אבידן - "In a Box 2"
בדומה לבלקן ביט בוקס, גם אסף אבידן הוא ישראלי שמנהל קריירה בינלאומית מצליחה, ובמובן מסוים זוכה ליותר כבוד מעבר לים ממה שהוא קוטף כאן. בניגוד לבלקן, במוזיקה של אבידן אין אלמנטים ישראלים או מזרח תיכוניים מובהקים. הוא לגמרי נשמע כמו אזרח העולם.
האלבום החדש שלו, "In a Box 2", הוא למעשה המשך של "In a Box", אלבום של ביצועים אקוסטיים לשיריו, שהוקלט במחסן בפלורנטין. הפעם, מדובר בקונספט דומה, רק שהלוקיישן הוא מנזר נטוש ליד פאריס, ואבידן מונצח בידי שתי מצלמות לאורך 48 שעות. את התוצאה המלאה אפשר לראות - בחינם - באינטרנט, ולשמוע באיכות גבוהה תמורת תשלום.
אף פעם לא התעלפתי מהמוזיקה של אבידן, אני מודה. הוא מבצע יוצא דופן, בקנה מידה בינלאומי, וכשאתה שומע שיר אחד שלו אתה נותר שמוט לסת. אבל האזנה מצטברת מותירה אותי בדרך כלל משועמם ומעט יגע, מהתפוצצות הרגש האינסופית שלו.
דווקא בקונספט המינימליסטי הזה מתגלה הרבה יופי שהסתתר מאחורי הרעש הגדול, ופתאום צצות להן מלודיות שלא זיהיתי בעבר וניואנסים מעניינים בצורת השירה שלו. בקיצור, אני חושב שהאלבום הזה - שמורכב כאמור מגרסאות אינטימיות לשירים מוכרים שלו - הוא אחלה פגישת היכרות עם אבידן, לאנשים כמוני שמעט נרתעים מהמופע של שיא הרגש שלו. לטעמי, הוא מרגש ככה בהרבה.
אביב גדג' - "שרף אורנים"
"שרף אורנים" הוא אלבום הסולו השלישי שמוציא אביב גדג', אחרי סוף דרכה של אלג'יר, ולטעמי הוא הטוב מכולם. אלבום שראוי לדיון נפרד ומפורט, אבל נסתפק הפעם באיזכור מרפרף, על פי חוקי הפורמט.
שני האלבומים הקודמים זכו לביקורות משתפכות, אני פחות התחברתי אליהם. לצד הכתיבה הייחודית של גדג', וצורת הביצוע המסחררת שלו - עם הלב המדמם על המיקרופון - חסרו לי שם העוצמות הרוקנ'רוליות של להקת האם.
האלבומים האלה נשמעו לי יותר כמו תהליך של חיפוש (מבורך). אבל הפעם, גדג' מצא. ועוד איך מצא. כל שיר באלבום הזה הוא פיצוץ גרעיני קטן. של מילים, של שירה-תפילה ושל רגש. גדג' אף פעם לא האמין בסאבטקסט. ובעיקר, לא בציניות, זה עלול להיות מסוכן. כשהקול הספק גברי ספק ילדותי שלו משגר משפטים עזי הבעה כמו "כל החיות באות לשתות מהפצע שלי", מנורת הקיטש עלולה להתחיל להבהב.
אבל היא נכבית מיד, תודות לקונטרה המוזיקלית הסוערת של הגיטרות הרועמות, התופים וגם ההשפעות המזרחיות המבורכות (ואפילו ההודיות). זה היה סוד הקסם של אלג'יר, והוא חוזר גם כאן. החיבור הכאילו בלתי אפשרי הזה בין רגש עירום, כמעט נאיבי, ומעטפת מוזיקלית קשוחה ובלתי מתפשרת.
בעידן אחר, שירים כמו "מעיין", "נשמות מנייר" או "חמסין" היו יכולים להפוך ללהיטי רדיו, שהיו שורדים שנים. בעידן הנוכחי, אין לי אלא להפציר בכם שתקשיבו לאלבום הזה. הוא יזכיר לכם למה אהבתם פעם רוק ישראלי. ואולי יעורר בכם גם כמה תאי רגש רדומים.
