סודות מחדר המורים: פרק מ"עוד ביקשה נפשי"

בספרה של ליאת נוקד-וינדר מסופרת שנה בחייהם של ארבעה מורים הנפגשים יום יום בחדר מורים אלטרנטיבי, המוקצה למעשנים. כארבע נפשות מורכבות שמחפשות את דרכן בעולם - בין העבודה והבית, הם מתמודדים עם החיים ועם האתגרים שמציבה בפניהם המציאות. התהפוכות בחייהם האישיים של המורים וההתמודדויות שלהם עם הסובבים אותם ועם עצמם מלווים את הקורא ופותחים בפניו את מה שקורה לרוב הרחק מעיניהם של התלמידים. זהו ספרה הראשון של ליאת נוקד-וינדר, ילידת נתניה המתגוררת במטה יהודה. אשת חינוך, נשואה ואם לחמישה.

• רוצים לקרוא את "עוד ביקשה נפשי" (הוצאת ידיעות ספרים) בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
  

1

אחד שחור, אחד תה צמחים, שני נס, מאפרה מאולתרת ממכסה של קופסת קפה עלית ישנה.

לאחר הצלצול, במרפסת רחבת ידיים התלויה חסרת טעם ולקוית עיצוב על פאתו המזרחית של הבניין המרכזי, מתקבצים אט־אט כל אלו אשר בהישמע הקול כבר מרגישים בפיהם את הטעם המרגיע וידם נשלחת מגששת אל התיק לתור אחר מנת הנחמה.

פעם היו יותר, אך מבטה המאוכזב של תפארת והדיונים המייגעים דיללו עם הזמן את השורות, עד שנותרו ארבעה. חדר מורים אלטרנטיבי, אפוף עשן ומלא אינטימיות, שרק המוקצים יכולים לייצר.

הם יודעים שיש המכנים אותם, מי בחיבה מי בזדוניות, ״החלכאים והנדכאים״, בשל המראה העגמומי הנשקף לעין דרך זגוגית חדר המורים המשקיפה ישירות למרפסת. אך להם לא אכפת, אכפתיות היא מנת חלקם של המבקשים שייכות. הם ממילא אינם חפצים בחלק ונחלה מאותה אווירת עליצות מדומה האופפת את השאר.

הם לא צריכים יותר ממרפסת, התלויה חסרת טעם על פאתו המזרחית של הבניין המרכזי.

ארבעה אנשים, אפופי עשן.

איריס פקחה את עיניה, והסתכלה סביב.

המראה המוכר. השידה לצדה, ועליה הספר שעוד לא הגיעה לפרקו השני. דלת הארון פתוחה מעט ומתוכה מציצים בגדיה, שמוטי כתפיים, יגיעי סיבים. התריסים, המוגפים למחצה, נתנו בלית ברירה לקרני השמש לפרוץ דרך ביניהם.

הכול מוכר, הכול ידוע. לא השתנה דבר.

רגע לפני שנרדמה, בדמדומי הנים לא נים, קיוותה באשלייתם של חולמים שבקומה הכול יהיה אחרת, ואם לא הכול, אולי רק מעט, ואולי אותו מעט יהיה כה הרבה. שהרי לפעמים לא צריך יותר מאשר צעיף צבעוני הנזרק על כתף, או שרשרת משתלשלת מצוואר כדי לשנות לחלוטין דמות נשקפת ממראה, הרי אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים. וייתכן שאלו שאומרים זאת, לא מצאו אותו בשום מקום אחר.

״אאאאמממא,״ קולו של אסף נשמע מהמטבח וניתק אותה ממעט השינה שעדיין דבקה בה. ״איפה שמת את הסנדוויץ' שלי?״

זמן לקום, הכריזה לעצמה ללא קול וניערה את שרעפי שנתה. ממילא עדיף כך, חשבה בעודה משפשפת את עיניה באצבעות דוחקות, קריאות בהולות בתחילתו של בוקר מונעות עודף מחשבה. אך בזמן שנפשה גייסה את הכוחות להתחיל את היום, גופה המשיך לעכב. אותה קימה פשוטה, שפעם נעשתה מאליה, הפכה למלאכת מחשבת של תכנון שלבים והישענות הגוף, והכאב ברגלה ניצל את יגיעת הגוף כדי לשוב ולהתריע על נוכחותו. היא התיישבה בקצה מיטתה וחיפשה את נעלי הבית הישנות, שידעו גם הן ימים טובים יותר, אך הן נעלמו מעיניה. ודאי נדחקו תחת המיטה, התכסו בענני אבק וחברו לאוצרות נעלמים המתגלים בחודשי האביב. וממילא מה צורך לה בהן, כפות רגליה סדוקות כאדמתו של מדבר צחיח, שום ריפוד סינתטי כבר לא ישנה את מצבן.

היא השתרכה לעבר המטבח, קורי שינה עדיין אופפים את פניה, מוסיפים להן נפיחות ועגמומיות של בוקר, שאף חיוך מוזמן לא יוכל למחוק.

״אני שונא לחכות,״ רטן אסף לעברה. ״אם אאחר, זה בגללך!״

היא עקפה את דמותו הגבוהה, הכועסת תמיד, ניסתה לשלוח יד ללטף את כתפו. אך תזוזתו הקלה שכמעט ולא הורגשה במכוונותה, הותירה את ידה באוויר. היא הוציאה מהמקרר את הלחמנייה התפוחה, ממולאת בחביתה מתובלת היטב, שהוכנה עבורו אמש, והושיטה לו אותה בתוספת גערתה הקבועה, שנשמעה טרחנית גם באוזניה, ״אבל למה אתה לא בודק במגירה הקטנה?״

״בסססדר,״ מלמל בלחש וסינן את הס' מבין שפתותיו, כנרתע אף מלענות לה. הוא יצא מהבית ללא מילה נוספת, תיקו זרוק על גבו ושערו מוטל ללא צורה על עיניו.

״שלום גם לך,״ קראה אחריו.

יום אחד היא תתעמת איתו על צורת הדיבור שלו, הבטיחה לעצמה, אבל לא היום.

היא העיפה מבט בשעון התלוי מעל הטלוויזיה וציינה לעצמה את מספר המשימות שעליה לשלים בשעה הקרובה. להכין ארוחת צהריים לנמרוד, להעיר את שי ונטע - לוודא שהם לוקחים את הסנדוויצ'ים שהכינה להם, לשים לעצמה כמה ירקות בתוך שקית - היא כבר תשביע את הרעב בערב. להתלבש, לצחצח שיניים, להסתרק, להכניס את המבחנים שבדקה אמש לתיק. לצאת לעבודה.

זה ישים, הרגיעה את עצמה. עוד יום, עוד שבוע, נעבור גם אותם.

רגע אחרי שמילאה את משימותיה, רגע לפני שיצאה, נעמדה במסדרון מול המראה העגולה עם המגירה הקטנה תחתיה - רואה לא רואה את השתקפותה. פיזרה על עורה שכבה דקה של מייק אפ, הברישה את לחייה במעט סומק, הבליעה את מה שייחלה להעלים, הדגישה את מה שקיוותה להבליט. הסתכלה ולא הסתכלה על התוצר, ולחשה לעצמה את משפט הבוקר הקבוע:

״Let the show begin.״

*

סוף־סוף נשמע הצלצול.

התלמידים שעטו החוצה, אוחזים בתיקיהם וממהרים להוציא את מכשיר הטלפון מכיסם. כרגיל, רובם לא העתיקו את שיעורי הבית מהלוח, והבטיחו שיזכרו את הנדרש. לא נורא, ניסתה צליל לנחם את עצמה, מחר הם שוב ילמדו בדרך הקשה מה קורה למי שלא מכין שיעורי בית אצלה... ״קשה״, לא יכלה שלא לגחך על תכנוניה, וכי מה באמת תוכל לעשות? כפי שאיריס היתה אומרת, הסנקציות יעילות כמו K300 נגד מכת ארבה.

היא אספה את דבריה לתוך תיק הצד החדש שיעל קנתה לה לפני שבוע, מכניסה בקפדנות כל דבר למקומו. המחברת בתא האמצעי, הספר בתא האחורי, והטושים והעטים בחזית, בתוך כיסים צרים שיועדו לכך. כיתה י״ב2 נמצאה מרחק של שלוש דקות הליכה מהבניין המרכזי. עליה להזדרז. עוד עשרים דקות שיעור נוסף.

חדר המורים המה קולות של תחילת שבוע, שצליל הקפידה להימנע מלהיאחז ביניהם. ״מה נשמע״, ״איך היה הסופ״ש״, ״מה עשיתם שם״, ״יש לי מבחן עוד יומיים״, ״טלפני להורים שלה״...

היא הנהנה לשלום, לא מכוונת כלפי אף אחד, פנתה לפינת הקפה והוציאה מתיקה את כוס החרס האישית שלה. לעולם לא תשתמש בכוסות הזכוכית הפשוטות והמאוסות הנעלמות מחדר המורים בתדירות מעוררת שיח מתיש. היא לא יכלה לסבול את המחשבה על הכוסות המרוכזות יחד בכיור הישן ונשטפות בחומר ניקוי זול, עם סקוטץ' שעמד כמצע לביוטופ, רוחש חיים בלתי־נראים. לא תודה, היא תביא כל יום את כוסה הפרטית, ותשטוף עם קצת מים במהלך היום, ועם הרבה חומר ניקוי בערב. היא מזגה במיומנות מים רותחים אל הספל, הוציאה מהכיס הקדמי של התיק תיון של היביסקוס והניחה אותו בתוך המים. ריח נעים פעפע באוויר ודחק את ניחוחות הקפה הזול וסירחון המקרר הישן שהשמיע גרגור מונוטוני.

היא הציצה בשעון העגול, מתנת ארגון המורים, שניצב מעל הכניסה. נשארו לה רק עוד שתים־עשרה דקות, היא צריכה למהר. כוסה החמה בידה האחת ותיקה החדש בשנייה - זירזה צעדיה לעבר המרפסת, אולם כשהגיעה לדלת הזכוכית, מצאה שהיא סגורה. היא עמדה שניות ארוכות מול הדלת, תוהה מה להניח קודם או ממי לבקש עזרה, עד שבא איתן, המורה לספורט, גאל אותה מהתלבטויותיה ופתח עבורה את הדלת בניד ראש משועשע, והיא מיהרה לנענע ראשה חזרה ולמלמל תודתה.

דורון כבר ישב שם, עם כוס קפה שחור וסיגריה בתחילת דרכה, מחייך לעברה את חיוכו הגדול, שגומתו קורצת מבין זיפיו הקוצניים. רגלו האחת מונחת על גבי השנייה וכל גופו משדר נינוחות.

״צלילה יקירתי, מה שלומך? התגעגעתי,״ קרא לעברה בקולו הצוהל ונופף לעברה בידו בהגזמה מלאת רוח משובה.

צליל התיישבה לצדו על כיסא הפלסטיק והניחה לאנחת רווחה להיפלט מגופה. ״גם אני,״ אמרה בחיוך, ״גם אני.״

היא לקחה לגימה זהירה מכוס התה שבידה, הוציאה את חפיסת הסיגריות והדליקה לה אחת. ריקוד הריחות שהתחולל באוויר השרה בה תחושת מוגנות חמימה.

״איפה אפרת ואיריס?״ שאלה.

״אפרת נסעה לבית חולים ואיריס בתורנות הפסקה היום,״ ענה בעודו מותח את ידיו לאחור. ״רק אנחנו הזקנים נותרנו, יקירתי, יש לנו את כל ההפסקה עכשיו כדי להזדעזע יחד מהדור המפונק שגדל פה במדינה ולהשוות מחירים של שיניים תותבות.״

״זקן בנפש זה עדיין לא זקן בגוף,״ אמרה בחיוך. ״אל תיקח קרדיט שעוד לא הרווחת ביושר.״

״וזקן בגוף זה לא תמיד זקן בנפש,״ החזיר לה בהקנטה מחויכת. ״אל תנפנפי ממך קרדיט שמגיע לך בדין.״

היא הביטה בו בהכרת תודה אילמת על השקר שהתנגן לו בחינניות. היא היתה זקוקה לטפיחה קטנה על השכם, במיוחד הבוקר, גם אם מהימנותה נתונה בספק.

*

כשיצאה לתחנת האוטובוס גילתה אפרת שהיה זה אחד מאותם בקרים שבהם הטבע טרם בחר לו צורה ושינה פניו מדי שעה. רגע מרעיד את האנשים ברוחות קרות, ובמשנהו תובע מהם להשיל שכבותיהם כבצל תחת השמש הישראלית שהכתה לפתע בגחמה חולפת.

אפרת ישבה במקומה מכונסת ומצונפת מול הרוחות הקרות שחגו סביבה, מלפפות ושוחקות. שערה השחור התבדר ברוח וליטף את כתפיה. עיניה המשוכות בקצותיהן, שצבען חום־אדמדם כצבע אדמת החמרה, צומצמו לכדי רווח צר, ועור פניה, שהסיר מעליו כבר את חותמו השחום של הקיץ, נצבע בוורוד תחת הצלפות הרוח, מבליט את הנמשים הספורים שעיטרו את קצה חוטמה. התחנה היתה ריקה, ואפרת קיוותה שמישהו יגיע, ולו עובר אורח אחד, שתוכל למקד בו את מחשבותיה ולהסיטן מעצמה.

כשהאוטובוס הגיע, עלתה אליו בדילוג של הקלה, ומיהרה לשבת על הכיסא הראשון שנקרה בדרכה. רק כשנשענה לאחור גילתה שריפודו נשלף על ידי יד אקראית המחפשת לעצמה תעסוקה, ובסיס העץ חבט בעוצמה בגבה. אך היא לא שתה לבה לכאב העמום שהרעיד את גופה, לא היה לה פנאי לכך. היא מיהרה לעצום את עיניה, להסדיר את נשימתה, לנוח מעט, ולהפחית, לפחות את משקלה של העייפות, מעומס התחושות והרגשות שעטו עליה. גביני עיניה, שהיו מאומצים זה לזה, יצרו ביניהם גבעה שבצדדיה שני ואדיות עמוקים, ובתוכם הצטבר אותו לחץ, שככל שניסתה לשלחו מעליה, היטיב אחיזתו.

לאחר התאונה הקודמת, שבה נכנסה ללא משים ברכב שלפניה בהתנגשות שלא גבתה כאבים, אך היתה מספיקה להחלפת פרטים ועירוב הביטוח, החליטה שלא תנהג יותר לבית החולים. יאיר ניסה לשכנע אותה שהוא יסיע אותה לבדיקות ולטיפולים. אבל היא התנגדה בחריפות כה גדולה, שלא העז להציע שוב. היא אמרה בהחלטיותה הנודעת, שלוותה בשפת פנים ברורה, שהיא רוצה לנסוע לבד, להיות שם לבד, לעבור את זה לבד. ואם ילך טוב, לחזור משם יחד. הוא נד בראשו בהסכמה חיוורת, וכדרכו בתקופה האחרונה, לא מצא מילים לעגן בהן את רצונותיו. ובוותרנותו, אכזב אותה, אך לא אמרה על כך דבר.

בדרך הביתה מהטיפול הקודם, רגע לפני ההתנגשות, ידיה רעדו על ההגה ללא הפסקה והטבעות שעל אצבעותיה השמיעו צליל מתכתי בכל פעם שנקשו על הפלסטיק הישן והנוקשה. היא נזפה בעצמה על הפסימיות שפשטה בה, ושיננה לעצמה כי מחשבות משפיעות על מציאות. לא עברו ימים רבים עד שגילתה, פעם נוספת, שלגוף שלה כנראה לא אכפת מסלוגנים רוחניים.

היא ודאי תחזור לעבודה עוד כמה ימים, הרי היא חייבת לנוח קצת בבית, להירגע. כך אמר הרופא. כאילו מנוחת הגוף ומנוחת הנפש אחת הן. ולא רמז את אשר חשבה, שאולי דווקא טרדותיה הן המסיחות את דעתו של אותו זרע ומונעות ממנו להגיע לאותה ביצית, להפרותה, ולהכניס חיים לחייהם. והנה נוספה עוד אשמה על חטא, עוד חטא על עוון.

היא פנתה להביט בחלון, קיוותה לקלוט מעט מהנוף החולף מול עיניה דרך החלון הישן העכרורי, וניסתה לבצע תרגיל שחרור מתח מימי לימודיה באוניברסיטה. היא כיווצה את כל גופה, כעובר במעי אמו, הרגישה את שריריה מתהדקים, את נשימתה נעצרת, ולאחר כמה שניות ארוכות, שחררה באחת את מנעולי גופה. האפקט היה מיידי אך לא מספק, ולכן החליטה לנסות שוב, והפעם לרווח יותר את איבריה. משתנועת רגלה נחסמה על ידי דבר מה, היא הביטה תחתיה וגילתה שקית כחולה גדולה מלאה בקופסאות פלסטיק קטנות, ורק משהבחינה במראן, עלה באפה ניחוח הבית שנדף מהן. לידה ישבה אישה מבוגרת, פניה מרושתות בסבך של קמטים, והביטה בה בעיניים נפולות עפעפיים המכוסות בדוק של קטרקט.

״למה אישה יפה כמוך ככה עצוב?״ אמרה במבטא מזרח־אירופי כבד, וסימנה באצבע גרומה על פניה של אפרת. ״לא טוב להיות עצוב.״

אפרת חייכה חיוך עדין, והשפילה את עיניה. מעולם לא אהבה שיחות אקראיות עם זרים, לא הבינה את הצורך שיש לאנשים למלא את החלל בשיח ריקני עם אדם שתוקף המפגש איתו יפוג תוך זמן קצר. אבל לפתע הרגישה כורח עז להריק מעט ממועקתה, ומי יותר מתאים לכך מאשר אותה זקנה משונה שלעולם לא תפגוש שוב. אך ההרגל לצמצם גדול מכל צורך להרחיב. ולאחר נענוע ראש לא מחייב הפנתה את ראשה לנוף המתחלף ועיניה ננעצו במילים עקומות החרותות על הכיסוי הדק של הזגוגית - ״זיו ודניאל לנצח״, וכדרכם של שמות עדכניים, לא היה ניתן להבחין בין המינים.

הזקנה הבינה את שלא נאמר, ועברה לנעוץ את מבטה הכהוי בספסל לידם, מנסה במילים מגושמות להתחיל שיחה עם יושביו, שגם הם לא העניקו לה את חסד השיח.

ואפרת, שכבר שינתה את דעתה ומצאה בעצמה את מעט הכוח הנדרש כדי לפתוח את צפונות הלב ולדבר עם אישה זרה, למה אישה יפה כמוה עצובה, גילתה שרגע החסד חלף כלא היה. הזקנה הוציאה מכיסה ספר תהילים קטן והחלה למלמל את מילותיו. ייתכן שמצאה מי שיקשיב.

אפרת החזירה עיניה לעצים ולבניינים המתחלפים מול פניה, צורתם אבדה במהירות הנסיעה, נזכרת כיצד היתה היא עצמה ממלמלת מילים, נוטעת בהן משמעויות, מרגישה נחמה מגיעה מלמעלה, שלווה מבפנים. כמה התגעגעה לזה, כמה היא זקוקה לזה עכשיו.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן