מיכאל אלוני מתאמץ להיות סופר

מיכאל אלוני הוא מנחה "דה וויס" וכוכב הסדרה המוערכת "שטיסל", ועכשיו הוא גם סופר. כלומר, הוא כתב ספר, "אהבה בימי שפעת" (בהוצאת סטימצקי), שם שמתכתב עם "אהבה בימי כולרה" האגדי של גבריאל גרסיה מרקס – לא השוואה שסופר מתחיל צריך להיגרר אליה אם הוא יודע מה טוב לו.

מיכאל אלוני. דמעות מעורבות בזיעה(צילום: ליאור נורדמן)

בספר ארבע נובלות ושני סיפורים קצרים. נובלת הנושא היא אכן סיפור על אהבה נכזבת שמתרחש בזמן שבמדינה מתחוללת מגיפת שפעת איומה והחולי שבגוף משיק, כצפוי, לחולי שבנפש. אם להתבטא בעדינות, מה כבר אפשר לצפות מסיפור שנפתח במילים "לבד ובודד בחדרו הקטן", במיוחד כשבהמשך מופיעים גם "נפתולי אהבה", אגמים שלמים של דמעות מעורבות בזיעה ואפילו אצבע שמציירת לב על גב.

קשה לכעוס על כותב שכל כך מתאמץ להחדיר אלמנטים מגניבים של אימה וגועל אל תוך עלילה רומנטית, אבל אצל אלוני הכל נעשה באופן כה איטי ומגושם, פטפטני ומסורבל. בלי דימוי אחד מקורי לרפואה, בחזרות אינסופיות, במילוליות נטולת השראה וכבדה. נחמד להשתמש דווקא בשיר של נושאי המגבעת מכל העולם כדי לחבר בין זוג אוהבים, אבל מה זה עוזר אם בדרך צריך לחצות אוקיינוסים עמוקים של ברברת פסבדו-פואטית וחיבוטי נפש התבגרותיים מעגליים שלא מגיעים לשום מקום. "אהבה בימי שפעת" הוא כישלון מהדהד וגם עצוב, כי כשקוראים בו עולה מולנו דמותו הטלוויזיונית החביבה של אלוני, וזה ממש לא נעים.

יכול להיות שמה שמכשיל את אלוני הוא השאפתנות. למשל, הנובלה החותמת את הקובץ, "הסיפור האמריקאי", משלבת עלילת פשע קלושה עם פיסות מחייהם התלושים של ישראלים בארה"ב, וגם דמות נשית ענוגה המרפררת בגמלוניות למיתוס של מרילין מונרו. מה יוצא מכל הסלט הזה? לא הרבה. בלבול אחד גדול. אולי עדיף שסופר מתחיל יעשה את צעדיו הראשונים במקום הרבה יותר פשוט וצנוע.

הביקורת פורסמה במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות".