המועמדים לפרס ספיר בוחרים את הספר שעשה להם את השנה
התבגרות של חבורה בבאר שבע של שנות ה-70, דרמה משפחתית מאיטליה ומסמך זועם נגד התרבות המערבית: רגע לפני הענקת הפרס, חמשת המועמדים לפרס ספיר מספרים על הספרים שקראו בשנה החולפת
רגע לפני שאחד מהם ייקח הביתה את פרס ספיר לספרות, בחרו חמשת המועמדים הסופיים את הספר שעשה להם את השנה החולפת. היו שבחרו בספרות חדשה, מקומית או מתורגמת והיו שחזרו לספרות קלאסית שכבר קנתה את מקומה על המדף. עד הכרזת הזכייה, קבלו הזדמנות להכיר את טעמם הספרותי מקרוב.
שבתי אל ספרו הנפלא של יהושע קנז, "בדרך אל החתולים", שקראתי בו לפני שנים רבות, כשראה אור ב-1991. קנז מספר על הגברת יולנדה מוסקוביץ', אשה ערירית ואגוצנטרית, השוהה ממושכות בבית אבות. המספר נכנס בעקבותיה אל המרחב השכחני הזה, שבו נדחקים המציאות החיצונית ונכסיה מפני מציאות אחרת מוחקת-זהות, הנוצרת על ידי מחושי גוף, אנחות, תלונות וטקסי היגיינה.
הזִקנה שמציג קנז, באופן פרדוקסלי, היא ללא עבר, זקנה נטולת זיכרונות. איש אינו מתחשב במי שאת או במי שהיית, אף על פי שגם במצב הזה נוצרים יחסי כוח הניזונים מפריבילגיות מוחשיות או מדומות הקשורות בעולם שבחוץ. ועם זאת, במה שנראה ככיבוי מאורות, זוכה יולנדה מוסקוביץ' במעין התגלות: היא כמו שואלת זיכרונות שאינם שלה שיהפכו, ככל שהרומן יתקדם, לזיכרונות העתיד שעדיין עומד לפניה.
אחד הקלקולים שקורים לסופר שמחויב לכתיבה כמקצוע וכדרך חיים, הוא שכל מה שמקיף את חייו ונוגע בהם מתועל למעשה הכתיבה. בין הדברים האלה נמצאת גם הקריאה. כבר שנים שאינני קורא ספרים סתם כך להנאתי. כמעט בכל ספר שאני קורא אני מכוונן להשיג תועלת שתזין את פרסונת הסופר שבי. כשקריאה היא עניינית ואינטרסנטית כל כך, לעתים קרובות היא קטועה וחלקית. את "החוחית" של דונה טארט (הוצאת מודן), קראתי בעניין ובמידה של התפעלות מהאלגנטיות ומיכולת התיאור אבל לאחר כ-150 עמודים הפסקתי כי הרגשתי שאינני נתרם יותר.
לעומת זאת את ספר הסיפורים של קלייר קיגן "ללכת בשדות הכחולים" (הוצאת זיקית) גמעתי בהתרגשות, ולמרות שלא מצאתי בו חדשנות פוסט מודרנית, ואולי דווקא בגלל זה, אני חוזר מדי פעם וקורא בו, נפעם מהראייה הצלולה מכמירת הלב של המספרת, ומהמוזיקה של הטקסט.
בשנה האחרונה קראתי ספר בשם "איטליה, ענן" (ספרית פועלים), שכתב מרקו לודולי, סופר איטלקי יליד 1956 המתגורר ברומא. אלה שני סיפורים על אנשים בתוך משפחה, על הורות, על בגרות וזקנה, על בתים, על חפצים, על חיים, המסופרים דרך נקודת מבטן של שתי דמויות נשיות מיוחדות מאוד, הנחרתות עמוק בלב. יש אופציות שונות להתבונן בחיים שלנו, אומר לנו מרקו לודולי בקולן של שתי המספרות שלו, אבל הבחירות שלנו בעולם הזה, שכמו אינו מתאים לנו כלל, הן תמיד חלקיות ואין אופציה מושלמת ואלה הם החיים, סחרחורת של חלומות לא ממומשים וכמה רגעים של חסד. ספר נפלא על הזמן החולף ועל שבריריותם וקסמם של החיים, רווי חמלה והבנה למצב האנושי, וכתוב בדייקנות ובחכמה ובצניעות רבה. מסוג הספרים שאנו זקוקים להם תמיד ובמיוחד בימים אלה.
הספר הכי חזק שקראתי בשנה האחרונה הוא "מקום קטן", מאת ג'מייקה קינקייד (הוצאת לוקוס). קינקייד היא סופרת וירטואוזית, וכל ספר שלה כתוב בסגנון אחר, בהתאם לתוכן. לפני שקוראים את "מקום קטן" כדאי לקרוא את "אני ג'ון/לוסי", שם היא מספרת על ילדותה באי הקיריבי היפהפה אנטיגואה, ואחר כך על התבגרותה כבחורה צעירה שעוברת ללונדון ועובדת שם כאופר בבית של משפחה נחמדה ובלונדינית. קינקייד מביטה בתרבות המערבית, והאופן שבו היא מסתכלת על התרבות הזאת, הוא כל כך מדהים: בזעם שלו, ובהומור הכי שחור ושנון שיש.
"מקום קטן" מתחפש לספר הדרכה לתייר שמגיע לאי שנולדה בו, וגורם לקורא לתעב את עצמו כמי שהוא חלק מהעוול רב השנים של הכיבוש הקולוניאליסטי. כל דבר שקינקייד אומרת, נאמר באופן הכי חזק ומקורי שבכלל אפשר, בשילוב מדהים של הומור, זעם ומבט שרואה הכל. "מקום קטן" הוא לא פחות ממניפסט שהוא בגדר חובת קריאה.
התחלתי לקרוא עכשיו שני ספרים, שכבר בעמודים הראשונים אני מוצא בהם עניין רב: "שמשהו יקרה" של יאיר אגמון, ו"קרבת דם" של מתן חרמוני (שניהם בהוצאת כתר). בספר של יאיר אגמון קיימת ישירות נדירה, כאילו שתל את המספר שלו בתוך הקרביים של הדמויות שלו, והוא מוציא מהן כל מה שאפשר להוציא מבנאדם: אכזריות, זוהמה, יופי וגם צחוק גדול.
הספר של מתן חרמוני "קרבת דם" שותל אותי בנופי הילדות של באר-שבע, משם הגיעה משפחתי, וכבר בעמודים הראשונים התאהבתי בקולו
של המספר ובחבורה שחרמוני בחר להתמקד בה.
פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס יוענק ביום ראשון הקרוב, 22 בינואר, לאחד מחמשת המועמדים הסופיים.