בלי פילטרים: הפנים האמיתיות של הסלפי
הפסל שיצר את פרצופו על דלתות בניין, הצייר שצייר את עצמו גדול יותר ממגדל אייפל, הצלם שביים את מותו מול העדשה והאמן שהפך את תאי גופו ליהלום - עוד הרבה לפני עידן הסלפי שחשף את הנרקסיסט הקטן שבנו, היו מי שהנציחו את עצמם בדרכים יצירתיות, בשם האמנות כמובן. אז מה גורם לאנשים לאהוב את עצמם כל כך, והאם יהיה סוף לשיגעון הגדלות הזה? זה גלגולה של תמונה
"מראה מראה שעל הקיר, מי היפה ביותר בעיר?", שאלה המכשפה המרשעת את המראה בחדרה שבארמון. "את ולא אחרת", ענה לה ראי הקסמים, והשקיט את דאגותיה. לא רחוק משם, גללה שלגיה בשעמום את הפיד בפייסבוק. למרחב הזה, תודה לאל, אמה החורגת עדיין לא הצליחה לפלוש - טכנופובית ידועה הייתה, תנו לה טלפון לחצנים ורק לא מסך מגע.
בכל אופן, שלגיה התמודדה עם יום שיער גרוע במיוחד, משהו בקצוות היה מפוצל מדי, והיא הייתה זקוקה באופן בהול לאישור חברתי כדי שחוסר הביטחון הרגעי לא יהפוך לחרדה. אז היא הצמידה שפתיה לכדי "דאק פייס", סובבה למצלמה הקדמית בפלאפון, וצילמה סלפי. קליק אחד ופניה הצחורים כבר כיכבו בפייסבוק, באינסטגרם ובסנאפצ'ט. מה ששלגיה לא ידעה הוא שבזמן הזה, הכריחה המלכה את המשרת הנכלולי לפתוח לה עמוד פייסבוק תחת שם בדוי, ויחד הם עקבו אחר מעלליה הווירטואליים של שלגיה.
עד מהרה החלו להיערם הלייקים והתגובות תחת הסלפי: "מהממת!!!11", כתבה לה חברה, "באיזה שמפו את משתמשת?", שאלה אחרת, ו"הכי יפה בעיררררר", כתב ידיד.
"הכי יפה????", זעקה המכשפה, רותחת מזעם. וההמשך כבר ידוע לכל.
"אנשים היום רוצים להיות מיוחדים. סוג של נרקיסיזם. אבל הבעיה היא שכולם רוצים להיות מיוחדים בדיוק באותה צורה", אומרת ד"ר גל ונטורה, היסטוריונית של אמנות חזותית מהחוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, שמעבירה קורס העוסק בסלפי. "הסלפי הוא רצון להיראות. אנחנו חיים בחברת ראווה שבה כל אחד מעוניין להיות על הבמה כמו שחקן, להעמיד פנים ולמשוך תשומת לב מהקהל, אבל אם כולם נמצאים על הבמה נשאלת השאלה - מי הקהל?".
בשנים האחרונות נשמעו גם לא מעט קולות שמספקים לתופעת הסלפי הסברים פסיכולוגיים וסוציולוגיים - לא פעם מוזכרים בהקשר הזה החרדה הקיומית, הדיכאון והבדידות שמזמנים החיים בעידן הפוסט-מודרני: "אנחנו מאבדים את תחושת הקהילתיות", מוסיפה ונטורה, "יש ריקנות פנימית וחוסר יכולת להתמודד עם החיים, ואחד הביטויים לחרדה הזו הוא תיעוד עצמי בלתי פוסק, הצורך לקבל אישוש של הקיום שלנו, ובסוף גם לקבל הכרה בייחוד שלנו".
אז אמנם השימוש הראשון במונח "סלפי", היה ככל הנראה ב-2002, ורק ב-2013 הוא נבחר כמילת השנה, אבל הצורך של אנשים לראות את עצמם החל הרבה לפני כן, כך תעיד גם אמה החורגת של שלגיה, שבהיעדר אמצעי צילום ותגובות מחמיאות בפייסבוק, נאלצה להסתפק בראי מכושף להעלאת האגו. אז מה עשו לפני שהומצאה המצלמה הקדמית? ואיך בכלל נראה הסלפי של פעם? מתברר שהכל התחיל כבר בתקופת הרנסנס.
ואז הגיעו המראות. "הפרדוקס הוא שלמעשה היחיד שלא יכול לראות את הפרצוף שלו הוא האדם עצמו. אין לנו אפשרות לראות את פנינו אלא דרך השתקפות - במים, בראי או בצילום, וגם אז, אנחנו רואים את עצמנו במסולף - הפוך", אומרת ונטורה. ואם עד אותה נקודה הדיוקנאות תמיד נעשו בשעה שצייר התבונן באחרים - כעת היה זה זמנו של הדיוקן העצמי לפרוח. "עד אז היו מראות מאוד קטנות וקמורות, וברנסנס התפתחו מראות ישרות ויחסית גדולות, ואז אדם יכול היה לראות את פניו".
"כל הנסיבות הללו הביאו לעליית ציורי הדיוקן. במקביל, כבר במאה ה-14 התחילו בצפון אירופה לפתח את צבעי השמן שמבוססים על חלמון ביצה, ומאפשרים עבודה מאוד מדויקת במכחולים דקים, וגם שם אמנים כמו דירר, אחריו רמברנדט ומאוחר יותר ואן גוך, התחילו לצייר דיוקן עצמי".
למה אמנים כל כך אהבו לצייר את עצמם?
"אצל הרבה אמנים זה מתוך עניין ב'עצמי'. למשל ואן-גוך היה צריך דוגמנים. אבל מאחר שהם עלו הרבה כסף, הוא בדרך כלל צייר אנשים בסביבתו. ועדיין, הוא היה הדוגמן הכי נגיש עבור עצמו. יש הרבה אמנים, בייחוד במאות ה-16-17, שהשתמשו בדיוקן העצמי כסוג של כרטיס ביקור, כאמצעי לשיווק עצמי. כשהזמינו מהאמן עבודה הוא בא עם הדיוקן העצמי שלו, ואז המזמין ראה שהאמן יכול לצייר את עצמו במדויק וזה העיד על היכולות שלו".
ויש גם אמנים שלקחו את עניין כרטיס הביקור צעד אחד קדימה, והקפידו להותיר חתימה יצירתית על גבי עבודתם - ונטורה מספרת על האמן יאן ואן אייק, שצייר בני זוג ביום חתונתם. על פניו מדובר בתמונה רגילה של גבר ואישה, אולם כשמסתכלים מקרוב - ילדים, האם תוכלו לגלות היכן דמותו של האמן מסתתרת בתמונה? ובכן, מבט מדוקדק יגלה כי ראי קטן תלוי על קיר החדר, ואן אייק הווירטואוז דאג לצייר את השתקפותו הקטנה בתוכו. כך, למעשה, הנציח את עצמו בתוך התמונה, וגם חתם באופן מקורי על היצירה.
והיו גם אמנים פחות צנועים, שהשאירו חותם נרקיסיסטי שלעומתו גם סלפי עם עשרות פילטרים יחוויר - כמו במקרה של לורנצו גיברטי, שעליו אומרת ונטורה כי היה פסל בפירנצה ועיצב דלתות לבית טבילה במרכז העיר, בהן שיבץ ראשים קטנים של הדיוקן העצמי שלו. או כמו פורטרט הנוף של אנרי רוסו, שצייר את עצמו בענק על רקע פריז - ענק יותר משתי דמויות נוספות שבתמונה, ואפילו ממגדל אייפל. כי אם יש לך אפשרות לברוא עולם כאוות נפשך, למה שתסתפק במועט. אפילו את שמות אשתו הראשונה והשנייה הוא דאג לחרוט בציור, ממש בקטן, על פלטת הצבעים שמחזיקה הדמות, ובכך דאג להזכיר לכולם כי מדובר, לא פחות ולא יותר, בדון ז'ואן.
"יש אמנים שציירו את עצמם כמתנה לחבר או קרוב משפחה. נגיד, ואן גוך צייר את עצמו כנזיר בודהיסטי קירח עם עיניים מלוכסנות ושלח את זה לצייר גוגן שהיה חבר שלו", ממשיכה ונטורה, "יש אמנים שמשתמשים בדיוקן כדי לעשות הומאז' לאמן אחר - למשל דוד גינתון, שהעריץ את מיכלאנג'לו, נסע לפירנצה והצטלם ליד הצל של הפסל של מיכלאנג'לו - דוד המקראי. ככה הוא ביטא את ההערצה שלו לאמן".
במקרים מסוימים הדיוקן העצמי אף השקיט את לבבותיהן של אמהות מודאגות. כך למשל, ונטורה מספרת שוואן גוך נהג לשלוח לאמא שלו דיוקנאות של עצמו כשהיה מאושפז בבית חולים, רק כדי שתיווכח שהוא בסדר. הצייר אלברכט דירר אף הוא רתם את הדיוקן לתועלת יצירתית במיוחד - כשהיה חולה ושלח ציור עירום שלו לרופא, כשעליו גביו כתב "כואב לי כאן" ליד האזור הנגוע.
המילה "דיוקן" מרמזת על "דיוק" - על החשיבות שבלהישאר נאמנים למקור. ביוונית, למשל, אותה מילה היא "דיו-אייקון", משמע - הכפלה של הדימוי. אך בעולם מתפתח ומשתנה, טבעי שגם את גבולות הדיוקן העצמי האדם ינסה לאתגר. "אנחנו מצפים שדיוקן יכלול את המראה החיצוני", אומרת ונטורה, "מה מעניין בזה? שאנחנו כבני אדם לא רואים את עצמנו. אחרים רואים אותנו כל הזמן ואנחנו לא".
אמנים מסוימים בחרו ליצור דיוקן של עצמם, בלי שיראו בו את פרצופם כלל. אחד המרתקים שבהם הוא היהלום של האמן מרק קווין. "הוא גזר לעצמו שיער ונתן את זה למעבדה שתהפוך את השיער ליהלום", מספרת ונטורה על מה שנראה כמו צילום של יהלום נוצץ למהדרין. "כל תאי הגוף שלנו הופכים לפחמן בתהליך מאוד איטי שיכול לקחת מיליוני שנים", היא מסבירה, "אבל היום אפשר לתת למעבדה לעשות יהלום מחומרים אורגניים. היהלום הזה, הדיוקן הזה, מכיל את הדי.אן.איי של מרק קווין. יותר דומה מזה אין, למרות שזה ממש לא דומה לו. והיהלום, בניגוד לאמן, יחיה לנצח".
קווין לא הסתפק בכך, ויצר לעצמו דיוקן נוסף - מהדם הקפוא של עצמו. הוא הטביע את פרצופו בדם והקפיא את התוצאה. "כך, גם החיצוניות שלו וגם הפנימיות - הדם שלו שמכיל את כל המידע הגנטי עליו - נמצאות יחד".
הדוגמאות הללו ממחישות נקודה מעניינת: בניגוד למשתקף משמו, הדיוקן לא חייב להיות מדויק. הוא עשוי ללבוש צורות שונות, ולהראות חלקים שונים של האמן. כך למשל, האמן הגרמני אדולף מנצל בכלל צייר את רגלו, כמו אמנים אחרים שהרבו לצייר את הגפיים שלהם - שכן הן נמנות על איברי הגוף שאנו יכולים לראות בגופנו ללא קושי, בניגוד לגב או לפנים. ונטורה טוענת שגלגולה של התופעה כיום הוא נשים צעירות שמצלמות את הידיים שלהן עטורות טבעת אירוסין - גם סוג של סלפי.
האמן איי וויי וויי, אף הוא צילם את האצבע שלו על הרקע הרומנטי של מגדל אייפל, אך להבדיל מתמונת אירוסין מתקתקה, בחר להניף את אצבעו השלישית אל עבר המונומנט בתנועה מגונה, וכך צילם סדרת תמונות בהן אצבעו כיכבה כשברקע אתרי מופת שונים בעולם - והנה עוד דוגמא לדיוקן שאינו כולל פנים. טוב, הוא בכלל חובב סלפיז ידוע, מספרת ונטורה, כך למשל הוא צילם את עצמו ברגעים מכוננים, כמו כשאושפז בבית חולים, או כשלקחו אותו למעצר כי טענו שהעלים מס.
רומנטיקה במיטבה. יצירותיו של איי וויי וויי
אמנית אחרת שנתנה פרשנות משלה למושג הדיוקן העצמי היא קתרין אופי, שפעילה מאוד בקהילה הלהט"בית ונהגה להצטלם הרבה בעירום. "היא אמנית גוף די רדיקלית, שחרטה על גופה שתי בנות - למעשה היא מנסה להמיר את החלום של הבן והבת בשתי בנות, וכך עוסקת בזהות מינית. הצלמת הצרפתייה קלוד קאהון, בהמשך לכך, קצצה לעצמה את השיער, שינתה את שמה מלוסי – לשם עמום מבחינה מגדרית – ומעלה שאלות על סוגיות של מגדר, מיניות וזהות דרך הדיוקן העצמי שלה".
עוסקת בזהות מינית דרך הדיוקן. קתרין אופי
התאורטיקן רולאן בארת בספרו "מחשבות על הצילום", דיבר על כך שגם אם הצילום מסלף את האמת, הרי שהוא מראה הוכחה לכך שדבר מסוים קרה, ונוכחותו מונצחת. כמובן שבעידן הפוטושופ, שבו אפשר להוסיף באופן מלאכותי עב"מים על גבי שמי ניו-יורק או לשרבט מפלצות באגם באיסלנד - גם עם ההנחה הזו אפשר להתווכח. ב-1840, שנה לאחר שהוכרזה רשמית המצאת הצילום - הפוטושופ עוד לא היה בנמצא, אבל כבר אז החל הצילום לתעתע באמת, כשאמן בשם ביארד צילם את התמונה "דיוקן עצמי של אדם טבוע". "הוא העמיד פני מת, ויחד עם הצילום פרסם מכתב התאבדות מדומה", מספרת ונטורה, "הוא כתב בו 'החלטתי להתאבד כי לא תמכתם בהמצאה שלי', כי מישהו אחר פרץ עם עולם הצילום שנה לפניו והוא הרגיש שפספס.
"אנחנו רגילים לחשוב על הצילום כאמת, אבל הצילום הזה הוא פשוט סלפי שבו הצלם מנסה לעורר את רחמי הסביבה. בצילום נראה כאילו הידיים והראש שלו התחילו להרקיב, אבל בעצם הוא היה גנן חובב אז ידיו וראשו פשוט היו שזופים". "תיאטרון של העצמי", קוראת ונטורה בפיוטיות לסלפי המבוים בקפידה. אגב, באותה תקופה, כדי לצלם את עצמו במצב השהייה של המצלמה, היה הצלם צריך לחכות עשר דקות מהרגע בו לחץ על הכפתור ועד לרגע בו צולמה התמונה.
שנים לפני שהסמארטפון הומצא, או שמראות מכושפות של מלכות מרושעות היו בנמצא, התהלך עלם חמודות בשם נרקיסוס על שפת אגם. על פי המיתולוגיה היוונית, הוא הוקסם כל כך מבבואתו שניבטה אליו, עד כי התאהב בעצמו לחלוטין ולא היה מסוגל להינתק מהמקום. בסוף, הוא מת מצמא, ובמקומו צמח פרח הנרקיס.
זמן רב לאחר מכן, צילם קלוד מונה את הצל של עצמו משתקף בבריכה של חבצלות מים שיצר בביתו - פראפרזה על נרקיס, כך מסבירה ונטורה, ומחדדת: "יש הרבה מאוד ספרות שמראה שהמיתוס המכונן של החברה במאה ה-21 הוא כבר לא אדיפוס עם התסביך האדיפלי של פרויד - אלא פשוט נרקיס, שמכחיש את המציאות, מאוהב בעצמו, ושוכח להסתכל על אחרים. המדיה החברתית מגבירה את העניין הזה של קידום עצמי. היא לא מגבירה את האינדיבידואליזם, אלא מאפשרת לנרקיסיסטים לקבל במה לתשומת לב".
בחברה הפוסט מודרנית, משנות ה-80, לא רק שהאדם עומד במרכז, אלא כאמור - האדם המיוחד עומד במרכז. "היום, כשהורה הולך לגן, הוא לא רוצה לשמוע שהילד שלו 'רגיל'. להיות רגיל הפך להיות סוג של קללה. ההורה יעדיף לשמוע שהילד שלו קטסטרופה ולא רגיל".
"כשאדם כושל לעמוד בנורמה החברתית - לא מספיק רזה, לא מספיק מצליח, לא מספיק חכם או מאושר- הוא מפתח תחושה של אשמה. אז מה הפתרון של הפסיכולוגיה של ימינו? ניסיון להשתחרר מהעריצות של הנורמלי ולהגיד לאדם 'אתה מיוחד, חד פעמי'. התחושה של חוסר השיפוטיות הופכת את הדור הנוכחי לנטול אחריות. זו אף פעם לא אשמתך - אלא תמיד הסביבה. אתה מיוחד, אתה בסדר. מה התוצאה? דור שחי סביב עצמו".
"אבל", מוסיפה ונטורה באגביות שמסתמנת כשביב של חיוביות בתוך האגו-טריפ הענק הזה, "יש היום מאמרים מתחום הפסיכולוגיה שמדברים על הטוב שיכול לצמוח מנרקסיזם".
איזה טוב בדיוק?
"למשל שנרקיסיזם יכול לפתח נדיבות כשהאדם בוחן את עצמו, ולכן עושה משהו טוב לזולת, כדי להגביר את ההערכה שלו לעצמו. נגיד, עוזר לקבצן כדי להגיד לעצמו שהוא טוב לב. התוצאה של זה היא עזרה לזולת".
זה לא ממש מעודד. אבל אם נביט קדימה, לאן מועדות פניו של הסלפי?
"אני מניחה שכמו בתופעות אחרות, הבולטות שלו תרד. כמו שאומרים שברגע שההורים מצטרפים לפייסבוק הוא כבר לא מגניב ולא ראוי להישאר בו. אבל ברמה הלאומית - אנחנו מוכרחים לקחת את עצמנו בידיים, לחזור לפתח קהילתיות ולהפסיק לחשוב במונחי 'אני אני אני'. כי זה בסוף יביא לאובדננו. זו אחת הסיבות שאני מאוד אוהבת ללמד אמנות - כשאתה רגיש לאמנות של אחרים, אתה מפתח רגישות לאחרים וממיר את הדאגה לעצמך במחשבה שיש אנשים שחושבים אחרת וזה לגיטימי. העיסוק האובססיבי באיך אני נראה בעיני אחרים - אני רואה אותו כמסוכן. בכלל, את יודעת, יש המון אסונות בגלל סלפי. אני מקווה שבגלל שהוא כל כך נפוץ היום, הוא ידעך ויתמתן. אני מקווה שאנשים, במקום לצלם את האוכל שלהם - פשוט יאכלו אותו".