השירים שרביקוביץ ביקשה להסתיר הם גילוי של ממש

נכון, הם נגנזו - כלומר, המשוררת העדיפה לא לפרסם אותם, לפחות לא בחייה - אבל עובדת הגניזה אינה פוגמת בערכם הסגולי. ואולי כדאי להדגיש את העניין שוב, ובמילים ברורות ככל האפשר: לא מדובר בשירים חצי־טובים או כמעט־טובים, כאלה שיש איזו סיבה להסתיר, אלא באוצר בלתי משוער של יופי וחוכמה. ובעקבות גדעון טיקוצקי, חושף השירים ועורך הספר, אפשר לומר אף יותר מזה: שמתוך השירים הללו אנחנו זוכים להכיר דליה רביקוביץ נוספת, ישנה־חדשה, שאינה פחות מופלאה מזו שלכאורה כבר הכרנו.

רביקוביץ. לראות אותה באור חדש(צילום: גיא שפירא)

רוב השירים הגנוזים מוקדמים מאוד, ונכתבו בין 1953 ל-1959, לפני שספר הביכורים של רביקוביץ, 'אהבת תפוח הזהב', ראה אור. מדובר, אם כן, בשירים שנכתבו כשהמשוררת הייתה בשנות העשרה ובראשית שנות ה-20 של חייה. ולמרות שהייתה צעירה כל כך, השירים מפגינים לא רק וירטואוזיות לשונית ושליטה מלאה במלאכת השיר, אלא גם בשלות רגשית ואינטלקטואלית יוצאת דופן. לא מדובר בשירי בוסר.

אז למה רביקוביץ גנזה אותם? טיקוצקי, באחרית הדבר המצוינת שלו, מסביר שהניסיון לענות על השאלה הזאת מועד לכישלון, ואף על פי כן הוא מתפתה לענות עליה. לטענתו הקושי בשירים הגנוזים, זה שגרם לרביקוביץ להתכחש להם, קשור לוירטואוזיות הלשונית שלהם, שיש בה לדעתו משהו מופרז. "שירים מוקדמים אלה", הוא קובע, "מסוחררים כולם מקסם המילים ולא אחת שבויים בו. זהו סוד כוחם, ובמובן מסוים גם מקור חולשתם". אפשר להבין לאן הוא חותר, אבל מדובר בהסבר בעייתי, שכן וירטואוזיות לשונית משותפת לכל שיריה המוקדמים של רביקוביץ, הן לאלה שבחרה לפרסם והן לאלה שגנזה. מוטב אפוא לחפש את ההבדל בין חטיבות השירים במקום אחר.

ואולי ההסבר הוא בערך כזה: השירים שרביקוביץ בחרה לכנס בספריה מצטיינים לעיתים קרובות במורכבותם. יש אמנם

משהו סוחף ביופיים המוזיקלי ובעוצמתם הרגשית, שהופך אותם לנגישים מאוד, אבל משמעותם נוטה להתארגן בתבניות סבוכות ורב־ממדיות, והם דומים לא פעם לחידות מסתוריות שפתרונן מתעתע בקוראים. השירים הגנוזים, לעומת זאת, הרבה יותר סדורים, גלויים וישירים. לשונם סבוכה לפעמים, אך משמעותם נוטה להתפענח בקלות. והרושם הוא שדווקא בשירים האלה, הגנוזים, עיצבה רביקוביץ את תבניות היסוד של שירתה. תבנית כזאת ניכרת, למשל, בשיר "יצא נערי", שעוסק בפרדוקס שמרבה להתנסח בשיריה הגנוזים של רביקוביץ - פרדוקס החיים הממשיכים לנוכח אובדן בלתי נסבל או חורבן בלתי נתפס: "כי אבד נערי. אך אני חיה".

על השירים הגנוזים אפשר, אם כן, לומר שהם פשוטים וברורים יותר מהשירים שזכו להתפרסם בחייה של רביקוביץ, ודווקא הפשטות הזאת, שהפכה אותם לבלתי ראויים לפרסום בעיני המשוררת, היא שמעניקה להם את יופיים המיוחד, ומחדדת את תרומתם הגדולה, שרק התחילה להתברר אך כבר אפשר לחוש בה, להבנת דמותה ושירתה של דליה רביקוביץ.

"דליה רביקוביץ: השירים הגנוזים". עורך: גדעון טיקוצקי. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 287 עמודים.

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".