נטלי פורטמן: "אף אחד לא יחשוב עלי שנייה אחרי מותי"
עם סרט שלם שמונח על כתפיה ומסמן אותה כמועמדת בולטת לאוסקר, נטלי פורטמן נכנסת לנעלי הגברת הראשונה של הנשיא קנדי וחוזרת אל הימים שלאחר הרצח. בראיון ל-ynet היא מספרת למה מדובר בתפקיד שונה מזה ב"ברבור שחור", איפה טראומת רצח רבין תפסה אותה באופן אישי ("אני זוכרת בבירור את היום בו זה קרה"), וגם למה בישראל, למרות החטטנות, היא תמיד תרגיש בבית
נטלי פורטמן היא אשת העולם הגדול. היא פילסה את דרכה בהוליווד כאחת מהכוכבות הגדולות של הקולנוע האמריקני בימינו, אבל מופיעה מדי פעם בהפקות זרות כשהיא דוברת את שפת המקום. אנגלית וצרפתית, וגם ספרדית וגרמנית, ואפילו יפנית - השחקנית הזוהרת יודעת להתבטא היטב בשלל שפות, כולל בעברית. זוהי שפת האם שלה, כפי שהפגינה מול כל העולם בסרטה הראשון כבמאית "סיפור על אהבה וחושך" - עיבוד לרומן של עמוס עוז, בו היא מככבת בתפקיד אמו.
עלילה בצד, ההתייצבות של פורטמן בת ה-35 במרכז ההפקה ההיא - בתוך הסרט ובמאמצי הקידום שלו ברחבי העולם - סימנה אותה בעיני רבים כישראלית. שלא לומר ציונית, חס ושלום. וכך, בעוד שבישראל היו מי שיצאו נגדה בגלל הביקורת שהשמיעה כלפי מדיניות הממשלה ברחבי הגלובוס, נשמעו טענות (בעיקר במדינות ערב) על כך שבעוד היא מחזקת את הזהות הישראלית שלה, היא מוחקת את הזהות של הפלסטינים והנרטיב שלהם. פורטמן, שראתה בסרט פרויקט אישי, מצאה עצמה תחת מתקפה משני הצדדים.
"לא הרגשתי שזו החלטה אמיצה מצדי לעשות את הסרט הזה", אומרת פורטמן בראיון ל-ynet, "זה הרגיש כמו חיפוש אחר הזהות שלי, והמיתולוגיה שלי - המיתולוגיה המשפחתית שלי, והלאומית שלי. לא חשבתי על הסרט כפוליטי, זה היה סיפור משפחתי בשבילי על המקום שאני באה ממנו. אבל זה תמיד מפתיע אותי איך דברים פשוטים יכולים להפוך לשנויים במחלוקת".
פורטמן שנולדה בירושלים לאב ישראלי ואם אמריקאית, נודדת כיום תדיר על הקו פריז-ניו יורק-לוס אנג'לס. לפסטיבל טורונטו הגיעה בסתיו האחרון עם שני סרטים: הדרמה "פלאנטריום" בה היא מלהטטת באנגלית ובצרפתית כפרפורמרית אמריקאית בפריז של ערב מלחמת העולם השניה, ו"ג'קי" בו היא מגלמת את ג'קלין קנדי בימים שלאחר ההתנקשות בבעלה הנשיא ג'ון פ. קנדי. בעוד שהופעתה בסרט הצרפתי של רבקה זלוטובסקי התקבלה בתגובות צוננות, משחקה המרגש בדרמה התקופתית של פאבלו לריין זכה לתשבוחות גדולות, וכבר בספטמבר סומנה כמועמדת מובילה לאוסקר.
ואכן, פורטמן נכללת בין חמש המועמדות לפרס השחקנית הטובה ביותר בטקס האוסקר השנה, וסיכוייה לזכות בפסלון מוזהב שני גבוהים מאוד. את הראשון השיגה לפני שש שנים על הופעתה האמיצה ב"ברבור שחור" של דארן ארונופסקי (שנמנה על מפיקי "ג'קי") כנינה הבלרינה השברירית, התמימה והמסויטת. בניגוד לדמות האפלולית ההיא, ב"ג'קי" היא נדרשת לייצג נאמנה את דמותה של אשת הנשיא שהפכה לאישיות בפני עצמה - הרבה לפני מישל אובמה או שרה נתניהו. היא נושאת את הסרט כולו על כתפיה הזערוריות, כשהיא משחזרת את רגעי השבר אחרי הרצח.
"שתי הדמויות מאתגרות בדרכן", אומרת פורטמן כשהיא מתבקשת להשוות בין דרישות התפקיד של גיבורת "ברבור שחור", לאלו של ג'קי קנדי שהייתה באמת. "ברור שכדי לגלם דמות בדיונית את סומכת על הדמיון שלך, ועל כמה רעיונות מאנשים שאת מכירה שעשויים להיות דומים לדמות. אנשים שפגשת, או אנשים שאת מכירה ותוכלי לדבר איתם כדי שיסייעו בגיבוש הדמות", היא מסבירה, ומחדדת את ההבדל בין הדמות הבדיונית לזו האמיתית מההיסטוריה המתועדת של ארצות הברית.
"כשמדובר בדמות היסטורית - יש כל כך הרבה מחקר, במיוחד כשמדובר בדמות היסטורית שחיה בעיצומו של עידן הטלוויזיה, כשיש כל כך הרבה חומר, אפילו חומרים בווידאו שאפשר למצוא ברשת. אתה יכול לראות ממש ובאופן מדויק את הדרך שבה היא נעה ודיברה, ואת הבעות הפנים שלה. כך שהיו הרבה דברים טכניים שהייתי צריכה ללמוד, וזה מלבד כל התחקיר שעשיתי באמצעות קריאה. ועדיין צריך להשתמש בדמיון, כי היא מדברת על היסטוריה כעל סיפור שאנשים מסויימים בוחרים לספר. יש הרבה דברים שקורים ולא מתועדים".
ואכן, "ג'קי" בדרכו הפתלתלה והמורכבת, שוזר בתוכו רגעים מדומיינים מחיי הנישואין הפרטיים של הזוג קנדי, ואירועים בעלי תהודה ציבורית: הטקסים, ההתנקשות, וגם הראיון המפורסם של קנדי למגזין לייף בדצמבר 1963 - ימים ספורים אחרי ההתנקשות בדאלאס. ראיון חושפני בה טבעה את המונח "קמלוט" ("Camelot") המיוחס לבעלה ומורשתו קצרת הימים. עוד משתלב בסרט הסרטון המפורסם בו אירחה אשת הנשיא את קהל הצופים האמריקני בבית הלבן. כשהיא מלווה במצלמה סיירה בין מסדרונות המבנה והציגה אותו לראווה. ב"ג'קי", פורטמן עצמה מופיעה בשחזור מדויק.
חשיפה ראשונה לבית הלבן, בשחור-לבן. ג'קי קנדי בסיור מודרך
העשייה של "ג'קי" נעשתה ברגישות ובהרבה כבוד לדמות שבמרכזו. אולם כשצופים בפורטמן כג'קי קנדי נעה בין חדרי הבית הלבן, מעצבת אותם מחדש על פי טעמה האישי, חוברת לבעלה הנשיא הנערץ בקדמת הבמה באירועים שונים, וגם תובעת תביעות - לעתים גחמניות - מאנשי הסגל ובראשם בובי קנדי (אחיו של הנשיא ויד ימינו), עולה תהייה על תפקידה של "האישה הראשונה" בארצות הברית. ואפשר גם לקשור קשר למעמדה אצלנו בישראל. כשפורטמן נשאלת מה דעתה על שרה נתניהו, היא צוחקת ומציעה להקדיש לה סרט אחר. כשמדובר בג'קי קנדי, נראה כי היא מלאת הערכה למה שהיא מייצגת.
"היא עשתה הרבה יותר מלהתחתן עם הבן אדם הנכון", אומרת השחקנית על מי שנישאה לימים למיליארדר היווני אריסטוטל אונסיס, "תרומתה הגדולה היא לשמר את מורשתו של ג'ון פ. קנדי, שמהווה עדיין השראה לפוליטיקאים שמעריצים אותו, ורוצים להידמות לו. למעשה במציאות הוא היה נשיא במשך תקופה מאוד קצרה, באמת שלא היה לו די זמן להרבה הישגים. היא יצרה מחדש את הדמות הדמות שלו - זו שהמשיכה, ושאנשים עדיין מאמינים בה. היא הייתה חכמה להכיר בכך שההיסטוריה מתרכזת בסיפורים טובים. והיא עיצבה סיפור טוב".
טראומת ההתנקשות בנשיא קנדי, כפי שבאה לידי ביטוי בקרב האומה האמריקאית כולה, מהדהדת דרך תחושת האבלות האישית של ג'קי, ושל בני משפחתה. תחושת מועקה זו מעלה זכרונות קשים מרצח יצחק רבין - לפחות לאלו הישראלים שבינינו, ופורטמן כאמור היא אחת שכזו. וכמו רבים כל כך, גם היא לא יכולה לשכוח את היום הארור ההוא. גם זה חלק מהזהות שלה.
"אני זוכרת בבירור את היום שזה קרה, ואיפה הייתי ואיך זה הרגיש", היא משחזרת, "אני זוכרת שהייתי במסיבת יום הולדת של בן חברים של הוריי. ואני זוכרת שמישהו אמר משהו, וכולנו התגודדנו מול הטלוויזיה. אבא שלי בכה. וזה באמת עזר לי להבין עד כמה גדולה היא ההשפעה על הכלל מבחינה רגשית ופסיכולוגית. עד כמה זה נורא שזה קרה, וכמה מפחיד וטראומטי. וגם עד כמה אירוע כל כך קשה עבור המשפחה, נדרש להיות גם ציבורי בה בעת. עד כמה זה קשה לחלוק אבל ואימה כל כך פרטיים עם אומה שלמה".
פורטמן מחזיקה בקריירה ארוכה ומפוארת שנעה בין המותחן "ליאון" (1994) של לוק בסון אליו לוהקה בגיל 12, דרך טרילוגיית הפריקוולים של "מלחמת הכוכבים" אליה היא די מתכחשת, הדרמה "קרוב יותר" של מייק ניקולס (2004) עליה הייתה מועמדת לאוסקר הראשון שלה כשחקנית משנה, ההפקה הישראלית "אזור חופשי" של עמוס גיתאי (2005), המותחן "ונדטה" מאת האחים וושובסקי (2005), "ברבור שחור" החושפני של ארונופסקי (2010), ההתחככות שלה בסרטי מארוול שהוקדשו לגיבור העל ת'ור, בכורת הבימוי "סיפור על אהבה וחושך" (2015) ועכשיו "ג'קי".
נראה שלשחקנית הכשרונית, החיננית והכל כך מוערכת יש הרבה במה להתגאות בו כבר בשלב זה של חייה הצעירים - מורשת הוליוודית מכובדת, אליה היא מתכחשת. "אף אחד לא יחשוב עלי אפילו לשנייה אחת אחרי מותי", היא מצהירה, "לכן אני רוצה לעשות דברים שהם בעלי משמעות לגביי, ושיהיו חיוביים עבור האנשים שסביבי, כי שם אתה מקיים את ההתקשרויות המהותיות והמשמעותיות ביותר עם בני אדם שאיתך".
בני האדם הקרובים ביותר לפורטמן הם בני משפחתה - בן זוגה הכוריאוגרף הצרפתי בנז'מין מילפייה, ובנה הבכור בן החמש. בעיצומו של פסטיבל טורונטו התפרסמו החדשות על כך שהשחקנית בהריון בפעם השנייה, ולמעשה הלידה צפויה בקרוב מאוד. בתגובה לבשורות, ברכות לבביות זרמו מכל העולם, אולם אלו החמות ביותר הגיעו מישראל. למרות שאינה מוכנה להתחייב על חשיבות המורשת הישראלית לתא המשפחתי שהקימה, נדמה שהיא מכירה ומוקירה שיש מי שנושא אליה עיניים כסלב תוצאת כחול-לבן, ומעניק לה חיבוק גדול - גם אם לפעמים הייתה מעדיפה שיהיה פחות לוחץ.
"הדבר היפה בנוגע לישראל זה שהיא המשפחה של כולם", היא אומרת, "נכון שכולם מחטטים בעניינים שלך, אבל אם את צריכה משהו, את יודעת שאנשים יסייעו לך. ממש כמו שעד כמה שהמשפחה הפרטית שלך יכולה לשגע אותך, אתה אוהב אותה יותר מכל דבר אחר. ואני מרגישה ממש בבית שם".
אי פעם חשבת מה היה קורה אם הורייך לא היו מהגרים לארצות הברית, והיית גדלה בישראל?
"כן, אני חושבת על זה לפעמים. אני מניחה שהייתי פשוט ישראלית, הייתי כל כולי ישראלית. אולי הייתי בן אדם שונה. הייתי מדברת שפה אחרת, וגרה במקום אחר. והקריירה שלי כמובן הייתה שונה, הייתי עושה סרטים ישראליים, או שסביר להניח שלא הייתי עושה סרטים בכלל".
