שתף קטע נבחר
 

בננות במקום טיפ: הסיפורים ההזויים של נגני הרכבת

האישה האלמונית שציירה את הנגן, השאירה את הציור ונעלמה, הבחור שבמשך שעה וחצי עמד ליד הפסנתר וסיפר את כל עלילת ג'יימס בונד, עובד הנקיון שהפך לכוכב לרגע והאנשים שהשאירו טיפים מקוריים במיוחד. נגני הפסנתר בתחנות הרכבת ברחבי הארץ, עם אוסף סיפורים מוזרים ומרגשים מיום עבודה לא שגרתי

בוקר יום ראשון, תחנת הרכבת הסמוכה לאוניברסיטת תל אביב, לוחות מוארים מכריזים על בואה של הרכבת ואנשים צובאים על המדרגות הנעות, אולי גונבים עוד שלוק קפה בכוס קרטון. תיק ענק מסגיר מאחוריו חיילת עם פנים חתומות, וגבר ממושקף ונרגן חותך אותה ועוקף, הוא בכלל עוד תקוע במריבה עם אשתו מאמש. תיכף הם ינכסו לעצמם מושב ברכבת, ויתכנסו במחשבותיהם לעוד כמה רגעים או יצקצקו בלשונם על כותרות העיתונים. אחר כך, יסבו אל השולחן במשרד ויתקתקו במרץ את מה שהידיים זוכרות על אוטומט.

 

נדב גל בפעולה    (צילום: הילה יניב)

נדב גל בפעולה    (צילום: הילה יניב)

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

אבל בשנה וחצי האחרונות, מי שפוקד את תחנת הרכבת מדי יום נתקל בתופעה משובבת לב: פסנתרים צבעוניים פרושים ברחבי התחנות, ועליהם מרצדות אצבעות מיומנות, לפחות כמו אלו שעל מקלדת המחשב. נגנים ונגניות ממלאים את חלל התחנה בצלילים שכמותם לא מצפה האדם החש לעבודתו לפגוש בבוקר יום חול.

 
"לפעמים היינו מקבלים סוכריות או מכתבים מרגשים בתור טיפ, אבל הכי מקורי היה שמישהו בא ושם לנו בננות בתוך הנרתיק שמיועד לטיפים. כשנגמרה ההופעה חילקתי בננות לאנשים בתחנת הרכבת", נזכר יותם אבט, נגן פסנתר שהשתתף בפרויקט "מנגנים בתחנה".

 

 (צילום באדיבות יותם אבט) (צילום באדיבות יותם אבט)
(צילום באדיבות יותם אבט)

וזה לא היה התשר המוזר היחיד שקיבלו הנגנים. "פעם מישהו נתן לי סנדוויץ' עם חמאת בוטנים", מספר הפסנתרן נדב גל. "מישהו אחר הביא לי מעיל. אנשים היו מזמינים אותך לסחלב או לקפה, ולפעמים אפילו לא שואלים אם אני רוצה - אלא קונים ומניחים לי אותו על הפסנתר".

 

וזיו אברהם, פסנתרן נוסף, מספר: "היה בחור שהחמיא לזמרת שהיא שרה נורא יפה, ואז הלך לאחת החנויות בתחנה, ונתן לנו סט של קרמים למיניהם. משהו הזוי לחלוטין".

 

יותם אבט ובת זוגו הזמרת

יותם אבט ובת זוגו הזמרת

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

והיו גם כאלה שהפתיעו בנדיבותם: "פעם התקרב אלי ואל הזמרת ששרה איתי בחור צעיר, שם שטר של מאתיים וחזר לחבר'ה שלו", מספר זיו. 

 

נדב, מצדו, מודה שמספר פעמים קיבל סכומים גדולים כטיפ, אך חש אי נעימות לדבר על כך: "אנשים טובים, מה אני אגיד לך. אני לא רוצה להתרברב על הכסף שקיבלנו. אם לבנאדם אין כסף והוא שם לי חמישה שקלים וזה כל מה שהיה לו, אז אני לא רוצה שהוא יקרא את הכתבה ויגיד - 'אה, הוא זוכר רק את אלה ששמו לו 200'. לא משנה לי גם אם בנאדם שם שקל. תכלס אנחנו לא נזקקים, אלא חבר'ה צעירים, מוזיקאים רעבים. רצינו לעשות טוב לאנשים ובגלל זה היינו בעבודה הזאת, כי לא מתעשרים מזה".

 

זיו אברהם מנגן בתחנה

זיו אברהם מנגן בתחנה

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

פרויקט "מנגנים בתחנה" החל ב-2015, ובמסגרתו נבחרו לאחר אודישנים כ-100 מוזיקאים, שהופיעו ב-35 תחנות ברחבי הארץ. לאורך השנה החולפת התארחו בתחנות הרכבת השונות גם מופעים מוזיקליים כמו הווקה פיפל, טררם, האופרה הישראלית ופסטיבל ישראל, אבל דומה כי את החוויה העוצמתית ביותר שבמפגש עם אנשים רנדומאליים ברכבת, יכולים לחוש הנגנים שבילו שם מדי יום ביומו במשך תקופה.

 

סיפורים הזויים. זיו אברהם עם התקהלות ילדים סביבו (צילום באדיבות זיו אברהם) (צילום באדיבות זיו אברהם)
סיפורים הזויים. זיו אברהם עם התקהלות ילדים סביבו(צילום באדיבות זיו אברהם)

וכך, כאילו בלי להתכוון, נוצר פסיפס צבעוני המורכב מרגעים יומיומיים, והוא לא שודר בפריים טיים בטלוויזיה ולא הפך להיות ויראלי. כאן אין סיפור עם כותרת מפוצצת. האנשים עצמם הם הסיפור, והוא קסום יותר מכל הפקה מבוימת.

 

"באחת המשמרות בחיפה נעמד לידי מישהו, והחליט לספר לי סרט שלם", מספר יותם. "הוא שאל אותי אם ראיתי משהו של ג'יימס בונד. אמרתי לו שלא, ואז הוא פשוט סיפר לי את העלילה של כל הסרט בזמן שניגנתי, במשך שעה וחצי. בהתחלה ניסיתי מתוך הנימוס להקשיב, אבל באיזשהו שלב חזרתי לנגן, ומידי פעם הסתכלתי וראיתי שהוא עדיין מספר. אני חושב שלא ממש הציק לו אם הקשבתי או לא, הוא פשוט היה צריך לספר את זה למישהו".

 

לעתים המוזיקה הופיעה בתזמון שכמו תוכנן מראש על ידי במאי: "כשניגנתי שיר בשם "She's Leaving Home" מישהי ניגשה אלי בדמעות וסיפרה שבדיוק ליוותה את הילדה שלה לבקו"ם", ממשיך יותם, "ובפעם אחרת ניגנתי את "Blue Moon", ומישהי פשוט ישבה לידי והקשיבה, ואז אמרה לי שזה היה השיר האהוב על חבר שלה, ושעכשיו היא בדרך לאזכרה שלו. המוזר הוא שזה היה באותו לילה שהיה הסופר-מון לפני כמה חודשים".

אוסף הברכות שקיבל נדב גל מעוברים ושבים ברכבת (צילום: יח"צ) (צילום: יח
אוסף הברכות שקיבל נדב גל מעוברים ושבים ברכבת(צילום: יח"צ)

"ומישהי אחרת ביקשה שאנגן את השיר 'יש אי שם' לחברה שלה שבדיוק עומדת לעבור ניתוח, וצילמה אותי מנגן בשבילה".

 

וזיו מוסיף משלו: "פעם בתחנת חיפה אישה מבוגרת ביקשה ממני לנגן שיר לזכר אמה שנפטרה, אחרי שניגנתי היא נכנסה איתי לשיחה שלמה על אמא שלה. זה נורא ריגש אותה והיא התחילה לבכות. בחורה אחרת בתחנת תל אביב ההגנה ניגשה אלי בוכה ואמרה שבעלה לשעבר בדיוק נפטר והוא מאוד אהב פסנתר, וסיפרה לי כמה שהנגינה עשתה לה טוב".

 

עוד מספר נדב על הפעם בה שני חיילים שלא הכירו אחד את השני נעמדו פתאום ושרו דואט בנוסח "כוכב נולד" לצלילי הפסנתר, או היום ההוא בו שתי בנות שירות לאומי ליוו את נגינת אחד השירים בשפת הסימנים.  

 

חיילים ב"כוכב נולד" ספונטני בתחנת הרכבת. פסנתרן: נדב גל

חיילים ב"כוכב נולד" ספונטני בתחנת הרכבת. פסנתרן: נדב גל

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

"זה היה פרויקט מדהים", אומר יותם, "שמו אותנו באמצע הרכבת וכל יום קרה שם משהו אחר. הייתי מגיע לעבודה ולא ידעתי מה הולך לקרות. היו מלא טיפוסים הזויים, או אנשים שיצא לי לנגן איתם על הדרך - כאלה שעברו במקרה עם כלי כלשהו - מפוחית, אקורדיון, סקסופון - ופשוט התחילו לנגן איתי".

 

ועדיין, בתור נוסעת מתמידה ברכבת, שמתי לב שרוב האנשים נמנעים מלעצור ופשוט להקשיב למוזיקה.
זיו: "אנשים מרגישים שברגע שהם נעצרים ליד הפסנתר, הם מחויבים לשים טיפ. אז הם בורחים. אני הייתי מסתכל על אנשים, ואם מישהו היה מישיר אלי מבט, הייתי מנסה לחייך אליו. היו אנשים שחייכו חזרה, והיו כאלה שפתאום הורידו את המבט במבוכה וברחו. זה בגלל שהם מרגישים שאם הם מחייכים בחזרה אז הם מחויבים לשים משהו, וזה לא באמת המצב".

 

הפסקה אמנותית משגרת היומיום. פסנתר באחת התחנות (צילום: יח"צ) (צילום: יח
הפסקה אמנותית משגרת היומיום. פסנתר באחת התחנות(צילום: יח"צ)

לא אחת מספרים המוזיקאים על טריקים קטנים למשיכת תשומת לב. בסופו של דבר, אין חדווה גדולה יותר מלגרום לאנשים לעצור ולהאזין. "כשעברו אנשים ניסיתי לקלוט מה האוכלוסייה הכי בולטת", אומר נדב. "אם יש בזמן נתון הרבה אנשים מבוגרים, חיילים, ילדים, חרדים. ניסיתי לנגן משהו שאנשים יתחברו אליו. לא ברמה יותר מדי סטריאוטיפית, אבל למשל לילדים הייתי מנגן מתוך סרטים, ולמישהו מבוגר הייתי מנגן אריק איינשטיין או נחום היימן. למשל יש את השיר "גברים" מהסרט "מולאן" - שיר של מלחמה ויציאה לקרב, שהייתי מנגן הרבה פעמים כשחיילים היו מגיעים.

 

"השתדלתי שיהיה טאץ' מיוחד בכל שיר - גם דרך המוזיקה, וגם דרך קשר עין עם אנשים שבחיים לא ראית. לפעמים אנשים באו אלי ושאלו 'איך ידעת שאני אוהב את השיר הזה?'. ברור שידעתי - כי יש לך כיתוב שלו על החולצה, או שזו חולצה של אותה להקה. אנשים חולפים על פניך כל הזמן, ואם הם יזהו את השיר - קנית אותם, אם לא - ניגנת לאף אחד. מצאתי שהדרך שלי להגיע לאנשים היא נוסחה פשוטה: לנגן משהו שהם מכירים, אבל בדרך שעדיין לא שמעו".

 

"איך שיר נולד" בשפת הסימנים. פסנתרן: נדב גל

"איך שיר נולד" בשפת הסימנים. פסנתרן: נדב גל

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

מה שמעצים אף יותר את אפקט הנגינה בתחנה, הוא הבחירה של חלק מהמוזיקאים בשירי מחזות זמר או מפסקול סרטי דיסני, שמרחקם מאווירת תחנת הרכבת האפורה הוא שנות אור. זיו אברהם בן ה-28 שייך לאותם חולמים שהפסקול הזה נותר חלק מנימי נשמתם גם לאחר שבגרו: "היה בחור אחד שחבל לי שלא יצא לי לפגוש אותו שוב. יום אחד ניגנתי שירים מהמחזמר 'עלובי החיים', ואחריהם כמה שירי דיסני, והוא פשוט פספס בכוונה את הרכבת שלו כי הוא כל כך נהנה ושר המון שירים. כמה חודשים אחר כך פגשתי אותו שוב באחת התחנות, והוא אמר לי שאחרי הפגישה הראשונה שלנו, הוא חזר הביתה וכתב סטטוס ארוך בפייסבוק על המפגש המקסים שהיה לנו, וכמה שהוא עשה לו טוב על הלב. בפעם האחרונה שנפגשנו הוא ממש רצה לחלוק איתי שהוא נוסע ללונדון לראות מחזות זמר. מאז לא פגשתי אותו שוב ולא יצא לי לשאול איך היה".

 

ומעיין הסיפורים מוסיף לנבוע - כמו הפעם ההיא בה ניגן נדב בתחנה באוויר הפתוח, במהלך סופה וברד, והאצבעות פשוט קפאו ולא יכלו לנגן, עד שאחד מעובדי הרכבת הביא לו כוס עם מים רותחים והוא הכניס את ידו לתוכה כדי שיפשירו. או כמו בסצנה מסרט, הפעם ההיא בה אלמונית ישבה וציירה אותו מנגן, השאירה לו את הציור בתוך הכובע והלכה מן המקום ללא מילה. על הציור היא הוסיפה כיתוב: "כולם רצים, אבל הוא הבין שאין לאן לרוץ. כל עולמו נמצא בתוכו".

 

הציור שציירה האלמונית (צילום: יח"צ) (צילום: יח
הציור שציירה האלמונית(צילום: יח"צ)

ויש גם את אלברט (שם בדוי), עליו סיפרו מיד כל הנגנים. עובד ניקיון בתחנת רכבת אוניברסיטת תל אביב, שבכל שבוע היה מבקש לאחוז במיקרופון, ופוצח בשירה - החל מאלוויס, דרך "My Way" ועד השוטר אזולאי - הנגנים היו מלווים אותו דרך קבע, ולרגע תחנת הרכבת הייתה נדמית לבמה הגדולה ביותר שאפשר לבקש. "אלו היו רגעים מאוד עוצמתיים", אומר יותם. "ידוע שכאלברט היה מנקה את השירותים הוא נהג לשיר". וזיו מוסיף: "כולם מתים עליו שם, הוא שר בצורה כל כך כריזמטית. בנאדם קסום כזה שמעולם לא הלך על נתיב השירה, אבל בכל הזדמנות היה עולה לשיר".

 

וכן, גם ברגע זה ממש, אנשים עדיין ממשיכים למהר לעבודה, או לאסוף את הילדים, או לרוץ אחר המחויבות הבאה, ורכבות מוסיפות לשמור על תנועה מתמדת. אבל בפעם הבאה שתפגשו פסנתר תועה באמצע יום חולין - שווה לעצור לכמה רגעים ולהקשיב, אולי במקרה השיר האהוב עליכם מחכה להתנגן.

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: יח"צ
אוסף סיפורים קסומים. "מנגנים בתחנה"
צילום: יח"צ
לאתר ההטבות
מומלצים