השירים האלה עשו היסטוריה, תצליחו לזהות?
שביזות יום א'? הלהיט של U2 נכתב על נושא קשוח בהרבה - והוא לא היחיד. זה הזמן לגלות מה באמת קרה ביום בו המוזיקה מתה, למה אנחנו שונאים את ימי שני ואילו אירועים היסטוריים עומדים מאחורי מתקפת הזומבים של הקרנבריז, הבדידות היומית של ברוס ספרינגסטין והיעד האירופאי של שלום חנוך
בשבוע שעבר מלאו 45 שנים ל"יום ראשון הארור", יום אחד בהיסטוריה שנושא עמו כאב עבור לא מעט אירים ובריטים. בעבור רבים אחרים שאינם כאלו - הוא מקושר בעיקר ל"Sunday Bloody Sundy", שירה של להקת U2, ששימש אותם לא אחת בכדי לקונן על תחילת השבוע או לבטא שביזות יום א' בעודם במדים.
כמוהו, להיטים רבים נוספים נכתבו בהשראת אירועים היסטוריים, ואנחנו? כמזמזמים תמימים, כלל לא ידענו במה הם עוסקים. אז כדי שלא תגידו "לא ידענו"- הנה כמה מהם, והסיפורים שמאחוריהם.
"Sunday Bloody Sundy", מיודענו מהפתיח, הוא אחד השירים החשובים והמוכרים בקטלוג המרשים של U2, מהתקופה בה בונו עוד נחשב ללוחם זכויות אדם ולא לטרחן מתחסד. הוא יצא ב-1983 והפך לקלאסיקת שנות שמונים די מהר, כשבבסיסו אחד האירועים הקשים בזיכרון הקולקטיבי האירי - שארע 11 שנים לפני כן.
"יום ראשון הארור" הוא הכינוי לו זכה היום בו ירו צנחנים בריטים ב-14 נערים וגברים קתולים, כתגובה על מצעד למען זכויות אדם. הצועדים לא היו חמושים ולא היוו כל סכנה או איום, והאירוע למעשה הצית שלושה עשורים של פעולות איבה ואלימות של ה-IRA (הצבא האירי הרפובליקני) נגד בריטניה.
המתיחות החלה עוד ב-1968, כשהאוכלוסייה הקתולית בצפון אירלנד פעלה להשגת זכויות אזרח שוות (המאבק לזכויות האזרח בארצות הברית היווה השפעה ישירה על מאבק זה).
הבריטים לא ששו להעניק זכויות אלו לאזרחים זרים, וכך התחיל להתעצב לו סכסוך פנימי - שמאותו יום ראשון ארור הפך עקוב מדם. אירוע הירי נחשב לקו פרשת המים וסימן את תחילת מאבקם של האירים בשליטה הבריטית בצפון אירלנד. אחריו הגיעו 30 שנים של אלימות וטרור.
בניתוח לאחור של האירוע, שני הצדדים טענו כי האלימות לא הגיעה מהצד שלהם. הבריטים טענו שהשימוש בנשק חם על ידי החיילים היה כתוצאה מירי לעברם, מכיוונם של האירים המוחים. אלו, באופן טבעי, טענו אחרת, ובשלב זה האמת הפכה משנית וסובייקטיבית. רק בנובמבר 2015 נעצר חייל בריטי לשעבר, בחשד שהיה מעורב בירי על הצועדים האיריים. אם זה נשמע לכם מוכר, יש לכך סיבה טובה.
עוד אירוע טראגי, ועוד הרכב אירי שכתב על כך שיר שנים אחרי. "Zombie" של הקרנבריז יצא ב-1994 והפך להיט ענק, כשמעטים בכלל טורחים להאזין למילותיו (כלומר, פרט לאלו העוסקות במפלצות מזן חי-מת הנפוצות בסרטי אימה). השיר עוסק בהפצצה של ה-IRA באותו מאבק אירי לחירות. זו התרחשה ב-1993 בוורינגטון אשר בצ'שייר, ובמהלכה נהרגו שני ילדים, ג'ונתן בול וטים פארי.
"השיר עוסק במאבק האירי לעצמאות, שנראה שנמשך נצח", סיפרה סולנית הלהקה דולורס או'ריורדן, והתכוונה לשורות כמו "זה אותו נושא שחוזר מאז 1916". היא רק לא ידעה בעת כתיבת השיר, ששבועות ספורים לפני יציאתו, ב-31 באוגוסט של אותה שנה, יכריז ה-IRA רשמית על הפסקת אש.
אחד הסיפורים המוכרים אמנם, אבל הוא בהחלט ראוי להופיע ברשימה זו. ב-3 בפברואר 1959 עלו באדי הולי, ריצ'י ואלנס וג'יי פי ריצ'ארדסון למטוס. זה היה בעיצומו של סיבוב הופעות מוצלח, והשלושה היו בדרכם למינסוטה באותו הלילה. לא הרבה זמן לאחר ההמראה הקשו תנאי מזג האוויר על הטייס, רוג'ר פיטרסון, להמשיך בטיסה. הוא איבד שליטה על המטוס, שהתרסק בשדה תירס כ-10 ק"מ משדה התעופה הקרוב. לא היו ניצולים מהטיסה הזו, שנשאה כמה מהשמות הגדולים ברוקנ'רול של אותם השנים. וכך, הפך יום אחד בתחילת פברואר (שבדיוק בשבוע שעבר מלאו לו 58 שנים) ל"יום בו המוזיקה מתה".
אשתו ההרה של הולי, מריה אלנה, שמעה על מות בעלה מדיווח טלוויזיוני. השניים היו נשואים כחצי שנה בסך הכל, וכתוצאה מגילוי הבשורה הקשה היא הפילה באופן טבעי את התינוק שברחמה. אמו של הולי, ששמעה על התרסקות מטוסו של בנה מדיווח ברדיו, נפלה ואיבדה את הכרתה. היא לא הגיעה להלוויה ולא ביקרה את הקבר. לאחר האירוע, החלו שלטונות החוק בארצות הברית לעדכן משפחות הרוגים בטרם הם מעדכנים את התקשורת.
שנים אחר כך, אמרה רעייתו של הולי בראיון ש"באופן מסוים, אני מאשימה את עצמי. לא הרגשתי במיטבי כשבאדי עזב. הייתי שבועיים לתוך ההריון שלי, ורציתי שהוא יישאר איתי, אבל הוא כבר קבע מראש את סיבוב ההופעות ההוא. זו הייתה הפעם היחידה בה לא הצטרפתי אליו. אני מאשימה את עצמי מפני שאני יודעת שאם הייתי מצטרפת אליו, באדי לא היה עולה על אותו מטוס".
אירועי היום הארור ההוא הונצחו בכמה שירים וסרטים, ביניהם הסרט "לה במבה" מ-1987 וכמובן להיטו הגדול של דון מקלין מ-1971, "אמריקן פאי" (לו העניקה מדונה בשנת 2000 קאבר לא רע בכלל). מקלין, שהתייחס בשיר גם ל"אשתו האלמנה" של הולי, סיפר פעם בראיון כי "היום בו המוזיקה מתה" שארע כשהיה בן 12, היה בעבורו טרגדיה אישית, וסימן את אובדן התמימות של דור הרוקנ'רול המוקדם.
הפיגוע במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001, נחשב לאחת הטרגדיות הגדולות ביותר במאה ה-21. ככזו, היא הולידה לא מעט יצירות שנכתבו בצילה או בהשראתה. מוזיקאי שאף פעם לא נרתע מפוליטיקה (ואף ביסס לא מעט מהפרסונה שלו על היותו סמל חברתי-פוליטי) הוא ברוס ספרינגסטין, ועל כן, היה זה רק מתבקש ש"The Rising", אלבומו מ-2002 והראשון מזה שבע שנים, יעסוק ביום ההוא.
מי ששר בעבר ב"Born in the USA" על האופן בו הפקיר הממשל האמריקני את אלו שנלחמו בויאטנם, התפקד שוב לעמדת המצפון הלאומי והעניק לקהל המשתוקק את הזווית הספרינגסטינית - באלבום שכולו שיבה לאמירה חברתית, לצד האי סטריט בנד שהתאחדה אחרי 18 שנים.
היה זה אלבום ליקוק פצעים, שנבנה על ההריסות והובל על ידי הסינגל "Lonesome Day". השיר עוסק בהתמודדות עם היום שאחרי לכתו של אהוב, ודן גם בנושאים של הרצון בנקמה ובהבנה כי זו לא תוביל לדבר חיובי.
ללהקת הבומטאון ראטס לא היו להיטים רבים. למעשה, "I Don't Like Mondays" הוא בין הבודדים שהוציא ההרכב שהוביל בוב גלדוף האגדי. ולמרות שעל פניו מדובר בשיר די עליז, במרכזו עומד אחד ממקרי הטבח ההמוניים שזעזעו את ארצות הברית, בשנים שלפני הירי בקולומביין ובטרם הפכו מקרי ירי בבתי ספר לתופעה כמעט שגורה.
במרכזו של הסיפור עומדת ברנדה ספסנר, נערה לא פופולריות בת ה-16 מסן דייגו, שגדלה בבית עם אב אלכוהוליסט. בבוקר קר בחודש ינואר 1979 היא צעדה לפתח בית הספר בו למדה ופצחה באש אל עבר תלמידים שעמדו בשער. היא הרגה את שרת ומנהל בית הספר, פצעה שמונה תלמידים ואז שבה והסתגרה בביתה.
אחרי המקרה אובחנה ברנדה כלוקה בבעיות נפשיות (כן, מפתיע). אבל עוד בטרם כך, בעודה במצור הדומסטי אליו נכנסה, שוחחה עם עיתונאי ששאל אותה לפשר מעשיה. "אני לא אוהבת ימי שני" ענתה. "זה (הטבח) מעיר קצת את היום".
המקרה המזעזע הגיע אל אוזניו של בוב גלדוף בעת שהתראיין בתחנת רדיו באטלנטה. "לא לאהוב ימי שני כסיבה לרצח נראה לי אז כמו משהו די מוזר", אמר המוזיקאי, ומשהוסיף לחשוב על המקרה כתב את מה שהיה לאחד מלהיטיו הגדולים. משפחתה של ספסנר ניסתה למנוע את הפצת השיר בארצות הברית והיו תחנות רדיו שסירבו להשמיע אותו (בעיקר בסן דייגו), אבל גלדוף הסביר שהוא נכתב בעיקר כדי להבהיר את מידת הסתמיות שבמעשה. "זו הייתה התשובה חסרת הפשר המושלמת לאקט כל כך חסר פשר. אז אולי כתבתי את השיר חסר הפשר המושלם כדי להמחיש זאת. לא הייתה כאן כוונה לנצל את הטרגדיה".
ויש גם נציגות ישראלית. "פראג", הקלאסיקה שכתב שלום חנוך ושר אריק איינשטיין ב-1969 הייתה לאחד השירים החשובים ברפרטואר של האחרון. איינשטיין השתתף עם שיר זה בפסטיבל הזמר והפזמון, ועל אף שלא הגיע למקום גבוה - הוא נחשב למשמעותי בהתפתחותו המוזיקלית. "את פתחו איש לא יוצא, ריח גטאות מלוח", הוא שר שם, באחד מרגעיו המוזיקליים היותר אפלים, "מקצה ועד קצה, על פני העיר נישא ברוח".
שיתוף הפעולה בין שני הענקים המוזיקליים נכתב בעקבות מאורעות השנה שקדמה, כנשיא צ'כוסלוביקה, אלכסנדר דובצ'ק, שינה סדרי עולם ועבר מקומוניזם נוקשה לסוציאליזם. "האביב של פראג", נקרא התהליך, שהיווה נקודת אור ותקווה לתקופה קצרה, בטרם נכבשה צ'כוסולבקיה והוחלף השלטון בפראג.
"אל העיר שבוית החלום, צל כבד וזר הגיח", נכתב שם בין השורות שתיארו את שברו של החלום. הצל הכבד והזר הוא כמובן הפלישה הסובייטית, שמתוארת גם במשפטים כמו "וירח באדום את מלכותו טבל בפיח". האביב של פראג התגלה לימים כקצר מאוד - כשמונה חודשים בסך הכל - אך היו לו השלכות לטווח הרחוק אותן ניתן לקשר לנפילת שלטונות קומוניסטיים נוקשים במדינות מזרח אירופאיות. על אי הצלחתו של השיר אמר פעם איינשטיין בראיון: "אנשים לא היו מוכנים לשיר שהמילים שלו עוסקות באסון של אחרים ולא שלנו".
