מסלסולים ועד בלוז: עומר אדם מתאים לכולם
אלבומו החמישי של עומר אדם "אחרי כל השנים" מכיל לא פחות מ-17 רצועות, ניסיון ברור של הזמר לקרוץ למקסימום מאזינים שלעתים מגיע על חשבון רמת השירים. ובכל זאת, אפשר למצוא כאן לא מעט הברקות, בהן שיר הנושא המעולה, שמוכיחות שאדם הוא זמר אדיר עם יכולות קוליות ייחודיות
בגיל 23, עומר אדם אוחז בהיסטוריה שיכולה להספיק לכמה וכמה זמרים (מצליחים) אחרים. הוא התגלה כמטאור ב"כוכב נולד", הודח משם אחרי שהתברר שזייף את גילו, ומשם רק הלך ופרח. הזמר הכי צעיר שהופיע בקיסריה, עוד לפני שחגג 18, ואחרי אלבום אחד, מצליח לתחזק גם קריירה סופר-מצליחה וגם גורר שבחים והערכה מכל צידי הקשת המוזיקלית בישראל.
זו בעצם הציפייה הגדולה ממנו. שיהיה המוזיקאי הראשון בארץ שיעשה את הקרוסאובר האמיתי - חציית ים סוף ממש - בין המוזיקה הים התיכונית והמוזיקה ה"רגילה". נכון, זמרים כמו אייל גולן, שרית חדד, משה פרץ ואחרים הפכו לכוכבי על גם מחוץ לגבולות הז'אנר המסולסל, ומוכרים בכל בית. אבל הם בראש ובראשונה - ותמיד יהיו - זמרים ים תיכוניים.
הסיפור של אדם שונה. קודם כל, הוא צעיר בהרבה. בן לדור שבו הגבולות הלכו והיטשטשו ממילא. גם הרקע האישי שלו אחר מזה של מרבית הזמרים בז'אנר. גדל במושב, בן לאבא שהיה סגן מפקד סיירת שלד"ג, והוא בכלל חצי אשכנזי, לא עלינו. מה עוד שאדם עצמו אמר לא פעם, גם בראיונות פומביים, שהוא לא משתגע על מוזיקה מזרחית.
כל אלה, בצירוף הסינגל "אחרי כל השנים", שהוא בלוז ישראלי פשוט נהדר, ייצרו ציפיות לאלבום חדש של אדם שיהיה בוגר, מגוון ובעל סגנון ייחודי יותר מקודמיו. כזה שמשלב באופן הכי טבעי בין מזרח ומערב. אבל מאוד יכול להיות שמדובר רק בציפיות שלי. ולבטח לא של מעריציו הצעירים של אדם, שאוהבים אותו בדיוק כמו שהוא.
עוד ביקורות מוזיקה:
החדש של קרולינה עושה לנו בית ספר למוזיקה
סנדרסון החדש מתוק כתמיד, וצובט את הלב
עידן עמדי עושה נעים, בלי לפגוע בשלום הציבור
עושה רושם ש"אחרי כל השנים", אלבומו החדש והחמישי (!) במספר, מודע לכל סוגי הציפיות, ומנסה לרצות את כולם. זה מסביר, קודם כל, את העובדה שהוא מכיל לא פחות מ-17 שירים. למעלה משעה רצופה של מוזיקה, בעידן שבו שלוש דקות הן נצח. יכול להיות שמבחינה מסחרית מדובר בשיקול נכון (כי בתקופה שבה כבר לא קונים דיסקים, 17 שירים נשמעים כמו תמורה מלאה לכסף). אבל זה מרגיש קצת כמו תפסת מרובה לא תפסת. בתוך כל כך הרבה שירים חדשים, קשה לאתר את היהלומים (שבהחלט נמצאים כאן).
בהתאמה, "אחרי כל השנים" גם זורק עצמות לשלל סוגי קהלים. שירי דאחקה כמו "שדות של תירוצים", שירים קצביים עם ביטים אלקטרוניים שעובדים טוב על הכביש ("תענה לה"), שירי רחבה ("אף אחד לא יושב פה"), שיר סתלבט בחצי אנגלית ("Tell Me") ובעיקר - מגוון רחב של בלדות, שמאפשרות לעומר אדם להפגין את היכולות הקוליות הייחודיות שלו.
שוב, יש כאן ניסיון ברור לקרוץ למקסימום מאזינים, וברור גם שהוא מודע לעצמו לגמרי. לראייה - השירים השונים נוצרו בידי אותו קאדר של יוצרים. בייחוד אבי אוחיון, אסף צרוייה, מאור תיתון ואורי בן ארי. כלומר, זה לא שכל אחד הביא צבע אישי משלו, אלא הם כתבו על פי נוסחה מסוימת.
ובכל זאת, כאמור, יש כאן לא מעט הברקות. משיר הנושא המצוין, דרך "פוליטיקה וסקס" מלא העוצמה, "מביט מהצד" הממזרי ועד "בסוף הכל חולף" היפה (המשתייך לתת הז'אנר החדש - שירים של שלמה ארצי עם קצת סלסולים). אדם הוא זמר אדיר, ועטפו אותו כאן בצליל מאוד עדכני ומלא גוון והברקות, בטקסטים שמשרטטים יפה את העולם של צעיר ישראלי טיפוסי ובלחנים שאף אחד מהם לא נתפר כלאחר יד. ולגבי סוגיית הקרוסאובר - "אחרי כל השנים" הוא אלבום ישראלי לגמרי, על כל גווני הישראליות. אין כאן יציאות של האדרקור מזרחי, כמו שירי כפיים, או מינונים גבוהים של כינורות בפזמון, ואני ממש לא מציין את זה כמחמאה, אלא כעובדה.
בקיצור, המגמה מעורבת. מי שחיכה לאלבום "הבוגר" של עומר אדם יצטרך להסתפק באלבום "המתבגר". עם עוד קצת אומץ, וסלקציה יותר קפדנית (אין שום בעייה להשאיר רק עשרה מתוך 17 השירים באלבום), יכולנו לקבל יצירה מופתית באמת, שגם הייתה מגדירה עבור אדם סגנון ייחודי. בינתים נשארנו עם סופרמרקט, אבל כזה שמקפיד על איכות המוצרים.
