יואן מקגרגור: "פחדתי לחזור לטריינספוטינג"
השחקן יואן מקגרגור חשש לשוב לתפקיד שהקפיץ את הקריירה שלו לפני 20 שנה. "חשבתי שאולי לא אמצא את מארק רנטון בתוכי", הוא מודה בראיון ל-ynet לרגל יציאת "טריינספוטינג 2", וגם מספר כיצד השלים עם הבמאי דני בויל אחרי נתק של יותר מעשור ומה היא התובנה העיקרית מהסרט החדש: "אף אחד לא אמר לי שהזמן יעבור כל כך מהר"
כמו הלהקות "אואזיס" ו"בלר", כמו הדוגמנית קייט מוס, כמו סדרת הנעורים "אלה הם חיי" - כך גם "טריינספוטינג" (1996), ה-סרט של שנות ה-90, הצליח לתפוס את הלך הרוח הציני וההדוניסטי של התקופה, ועל הדי.אן.איי שלו חרוטה גישת ה"פאק יו" שאפיינה את הצעירים באותו הזמן. עם פסקול בלתי נשכח ואווירת נעורים ממכרת, "טריינספוטינג" ייזכר לעד כאחד הסרטים המכוננים והמעצבים, תשאלו כל אחד שעבר את גיל 30.
20 שנה אחרי, הגיבורים שלו חוזרים לסרט ההמשך "טריינספוטינג 2". הם בוגרים יותר, מפוכחים יותר, חלקם גמולים, חלקם פחות. מה שבטוח, לא רק אנחנו התגעגענו אליהם אלא גם כוכב הסרט, יואן מקגרגור (45). "לחזור לתפקיד הזה היה כמו לחזור לזוג מכנסיים ישנים. אתה לא בטוח שתיכנס אליהם אבל ברגע שנכנסת זה מרגיש כמו חלק ממך. כמו עור שני", מספר הכוכב ל-ynet לכבוד יציאת הסרט.
"את רוברט קרלייל (בגבי) לא ראיתי מאז הפרימיירה של "טריינספוטינג", ואני בכלל לא זוכר אותה אז אני לא בטוח אם הוא בכלל היה שם. עם דני בויל לא דיברתי עשר שנים, אולי אפילו יותר".
קראתם נכון, בויל ומקגרגור לא דיברו אחד עם השני במשך יותר מעשור. תחילת דרכם דווקא נראתה מבטיחה - בויל היה הבמאי הראשון של מקגרגור והוא ליהק אותו לסרטו הראשון, "חברים לרצח" (1995). במהלך סבב פסטיבלים עם הסרט בויל הראה למקגרגור את התסריט ל"טריינספוטינג" תוך כדי הבהרה שהוא רק רוצה חוות דעת ולא מדובר בהצעה. "קראתי את התסריט וזה היה התפקיד שהכי רציתי לגלם בחיים שלי, מאז ועד היום", מקגרגור מספר. אחרי סבב שכנועים וירידה דרסטית במשקל הוא נבחר לתפקיד רנטון, בסרט שהקפיץ את הקריירה של שניהם.
השבר ביניהם התרחש כמה שנים מאוחר יותר. בויל וחבריו (שכללו את המפיק והתסריטאי שעבדו יחדיו ב"טריינספוטינג") ליהקו את ליאונרדו דקפריו לתפקיד הראשי בסרט "החוף" ומקגרגור נעלב. אחרי שלושה סרטים דרכיהם נפרדו והם לא עבדו יחד עד עכשיו. מקגרגור הפך לכוכב הוליוודי מצליח עם תפקיד בסרטי הפריקוול של "מלחמת הכוכבים" ובסרטים כמו "בלאק הוק דאון" (2001),"מולאן רוז'" (2001) ועוד. בויל נחשב לאחד הבמאים הכי פוריים, עם פרס אוסקר על בימוי "נער החידות ממומביי" (2008) ועם שוברי קופות מוערכים באמתחתו, כמו "127 שעות" (2010) ו"28 ימים אחרי" (2002).
הסולחה בין השניים לא באה בקלות. לפני כמה שנים, בעוד מקגרגור מבלה במועדון בלונדון, בויל נכנס פנימה. מקגרגור מתאר כי נעשה לבן: "הרגשתי כאילו נתקלתי באקס שלי, מה שהיה בינינו היה סיפור אהבה. הוא היה הבמאי הראשון שלי ומאוד אהבתי אותו. קמתי וניגשתי אליו ואמרתי לו שלום. בליבי רק רציתי לחבק אותו כי למרות כל הפגיעה והשיט, התגעגעתי אליו מאוד".
העניינים לא לובנו מיד אבל הם פשוט המשיכו להיתקל אחד בשני. ב-2009 שניהם עלו על אותה טיסה מלונדון לשנגחאי לכבוד פסטיבל הסרטים שהתקיים שם. "אשתי הלכה לישון ובויל ישב בצד השני של המעבר. חשבתי לעצמי שזה הרגע בו אני פשוט יכול לגשת אליו, לדבר על מה שהיה ולשים את כל הסיפור מאחורינו, אבל לא הצלחתי להקים את עצמי מהמושב".
אחרי שנגחאי, מקגרגור התבקש להגיש לבויל פרס בטקס הבאפט"א (האוסקר הבריטי) על סרטו "נער החידות ממומביי" באותה השנה. הוא החליט להתעלם מהתסריט שנתנו לו ופשוט דיבר מהלב: "סיפרתי איך אהבתי לעבוד איתו, איך בטחתי בו ואיך הוא הוציא ממני את עבודתי הטובה ביותר. ואז התחלתי למנות את כל הסרטים שהוא עשה בלעדי בסרט כרונולוגי".
מאז הדברים הסתדרו, וכמה שנים אחרי בויל הזמין את מקגרגור לארוחת ערב במסעדה קטנה בלונדון. הפגישה קרתה יום לפני שבויל נסע לאדינבורו לשבוע עם ארווין וולש (הסופר מאחורי "טריינספוטינג") לסיעור מוחות בנוגע לסרט ההמשך.
"אחרי השבוע ההוא הם התחילו לכתוב את התסריט. יש שמועה שרצה שהיו מלא גרסאות שונות לסרט ההמשך אבל זה ממש לא נכון. התסריט נחת אצלנו לפני שנתיים וכולנו חתמנו עליו מיד אחרי שסיימנו לקרוא אותו".
מקגרגור, שמתגורר בלוס אנג'לס בשנים האחרונות, מספר כי על אף שהסכים להשתתף, היו לו המון רגשות מעורבים בנוגע לסרט ההמשך, בעיקר חששות שנגעו לגילום הדמות שלו. "חשבתי לעצמי, 'לעזאזל, לא גרתי בסקוטלנד מאז שעזבתי כדי ללמוד משחק בגיל 17 בלונדון, מה אם אני כבר לא מספיק סקוטי ואני לא יכול לעשות את זה?'".
למה אתה חושב שרנטון כל כך מזוהה איתך?
"הדמויות האלה הוטבעו לא רק בנו, אלא גם באנשים שצפו בסרט. דני דיבר על כך שזה בגלל שפת הגוף שלנו - שהדרך בה החזקנו והשתמשנו בגוף שלנו, הייתה שונה מכל מה שראו עד אז על המסך. פחדתי שלא אוכל למצוא את רנטון בתוכי, שאולי הוא לא קיים יותר. אבל אז הגעתי לסט הצילומים והכל הסתדר - הנה רנטון, הנה ספאד והנה סיק בוי. זה היה מאוד טבעי וללא מאמץ מיוחד. היו כמה רגעים שממש זרקו אותי לזיכרון מוחשי ופיזי של הצילומים של הסרט הראשון, כמו דז'ה וו".
כשאתה מסתכל על זה היום, מה אתה זוכר מ-1996?
"אני זוכר שקראתי את התסריט והוא העיף לי את המוח. אני גם זוכר שלצורך התחקיר נסענו לדבר עם חבורה של מכורים להרואין ואת החזרות שעשינו. אבל אני בעיקר זוכר את הביטחון העצום שהיה לנו בזה שאנחנו עושים משהו מדהים".
על אף החששות הרבים, מקגרגור לא מתחרט על סרט ההמשך, להיפך: "אני כל כך שמח שעשינו אותו. בחיים לא הרגשתי את מה שהרגשתי בפרימיירה באדינבורו לפני חודש. ראיתי את הנעורים שלי על המסך, של כולנו. זה לקח אותי 20 שנה אחורה וזה היה מאוד נוגע ללב ומרגש".
מה לקחת מהסרט החדש?
"קודם כל את הזמן שביליתי עם החברים שלי, זו ממש מתנה ענקית. אבל במישור היותר פנימי, אני חושב שזה גרם לי להרהר על החיים שלי. אתה רואה את הנעורים שלך ופתאום הם נראים כל כך רחוקים. אף אחד לא עדכן אותי שהחיים יעברו ככה, ש-20 שנה יעברו כל כך מהר. אני חושב שזה לחלוטין חיבר אותי למנטרה של רנטון עוד מהסרט הראשון: 'בחרו בחיים'".
