ביקורת סרט: "הבקתה" - מסע ייסורים נוצרי לצופה הישראלי
סיפורו הטראגי של אב ששוכל את בתו ומחפש גאולה מובא כאן כפנטזיה ניו אייג'ית של הברית החדשה. אלוהים הוא אישה שחורה, רוח הקודש היא דוגמנית יפנית וישו הוא אביב אלוש - וגם ככל הנראה הסיבה היחידה שהמלודרמה הנצלנית, הזולה והעילגת הזאת בכלל הגיעה לארץ
יש אלוהים והוא אישה שחורה. סביר להניח שלא הגילוי המסעיר הזה הוא שהביא את "הבקתה" ("The Shack") אל האקרנים בישראל, כי אם העובדה שאביב אלוש ("ישמח חתני", "הבורר"), אחד משלנו, מגלם בו את דמותו של ג'יזס כרייסט. אחרת, מה טעם ימצא הקהל הישראלי במשל הנוצרי הזה שמיועד בעיקר לציבור האמריקאי האולטרה-דתי.
זו הסיבה שהצפייה בסרט היא בבחינת חוויה משונה. מסריו הנוצריים והמימד המטיפני שלו הם לא בדיוק הדבר שצופה ישראלי יתחבר אליו. הלסת נשמטת לפעמים נוכח מה שמתרחש על המסך, אבל זה קורה רק משום שמדובר בפנטזיה המשלבת את הברית החדשה וניו-אייג'יות. החידוש, כמדומה, שמציע "הבקתה" הוא בהצגתו של בורא עולם לא רק כאישה שחורה אלא, בהיפוך מגדרי, גם כגבר אינדיאני. בעידן הנוכחי, שמדגיש את לבנוּניותה של אמריקה, יש בכך אפילו משהו חתרני.
סם וורת'ינגטון ("אוואטר") מגלם את "מאק", איש משפחה מאורגון שחווה טרגדיה נוראה ממנה אינו מתאושש: בשעה שהציל את בנו מטביעה במהלך חופשה, נחטפה בתו הקטנה בידי רוצח סדרתי שקטל אותה בבקתה מבודדת. האירוע הזה מרסק את אמונתו המעורערת ממילא ויוצר שבר נורא ביחסיו עם בתו הגדולה, המאשימה את עצמה באסון.
כאשר יום מושלג אחד נוחת בתיבת הדואר שלו פתק מסתורי החתום על ידי "פאפא" ומזמן אותו להגיע לאותה בקתה הררית נטושה – הוא מוצא עצמו שם מתקבל בחום רב על ידי השילוש הקדוש. אלוהים (זוכת האוסקר אוקטביה ספנסר), ישו (אלוש) ורוח הקודש (הדוגמנית והזמרת היפנית סומירה) ממתינים לו שם על מנת ללמד אותו את עיקרי הסליחה והאמונה בעולם הבא.
הם מובילים אותו בנתיבי העולם הבא כדי להראות לו את האושר שחווים ילדתו המתה בחברת ישו (היא וחבריה השמימיים רצים בשדה שטוף שמש), ובגרסתו הזכרית-אינדיאנית מוביל אותו "פאפא" (בגילומו של גרהאם גרין, "רוקד עם זאבים") אל מעבה היער על מנת לסייע לו להתגבר על יצר הנקמה ולהתעטף באהבה ואמפטיה גם לנתעב שבפושעים (המסומן פה באמצעות פרת משה רבנו תמימה). השילוב בין נצלנות רגשית ותמטיקה דתית שמציע "הבקתה" מעולם לא בוצע בצורה אפקטיבית יותר, ועל כן גם מרתיעה ומקוממת יותר.
"הבקתה", שבוים בידי סטיוארט הייזלדיין, מבוסס על רב-מכר נוצרי מאת הקנדי וויליאם פ. יאנג, שראה אור בהוצאת המחבר בשנת 2007. הספר עורר ביקורת בקרב חוגים אוונגליסטיים על שום החירויות הלא-אורתודוכסיות שלו.
כשבאים לחשוב על זה, זוהי בעצם המקבילה של תוכניות ריאליטי נוסח "סופר נני" עם אלוהים, ישו ועלמה חיננית המתגוררת במערה ומייצגת את "החוכמה" (אליס בראגה) המסייעים לגיבור המתאבל, בסבלנות ובחום, לשנות את דרך החשיבה שלו על העולם ולהתגבר על יגונו בדרכו אל הגאולה.
אפשר להתייחס אל כל האמור לעיל בלעג חילוני-ליברלי. אחרי הכל, זוהי לא יותר מאשר מלודרמה נצלנית, זולה ועילגת. אבל מכיוון ש"הבקתה", בדיוק כמו "בנו של אלוהים" ו-"Heaven is for Real" לפניו, מיועד בעיקר לקהל אמריקני שמרני-נוצרי שעתיד להעניק לו את האישור הקופתי – יהא זה כמדומה בלתי הוגן לשפוט כך את הסרט.
נציין רק שיש משהו משעשע במחשבה על "הבקתה" כעל "buddy-movie", סרט-חברים שבו ישו ו"מאק" מבלים בריצה על המים, ועל השילוש הקדוש כמייצג של מולטי-אתניות דווקא בעידן טראמפ.
ואחרי הכל: אפשר לחשוב על דרכים הרבה פחות נעימות להשתחרר משדי העבר שרודפים אותך (נוסף לטרגדיה שחווה, "מאק" גם הרעיל בילדותו את אביו השיכור והמתעלל) מאשר לפגוש אותם מנצנצים בשלל אורות זוהרים בשדות העולם הבא, מלווה ביישות אימהית-שמימית שחורה וחייכנית שתכליתה הוא לגאול את הגבר הלבן מייסוריו.
