"פאוסט" בתל אביב: אופרה של במאי טוטאלי
עם פרשנות תיאטרלית ייחודית וביצוע מוזיקלי עשיר ואנרגטי, העיבוד של האופרה בתל אביב ליצירתו של גונו הוא הישג ראוי לשבח
הכל היה מוצלח אמש. המוזיקה הגאונה של שארל גונו, שירת הזמרים והמקהלה, התזמורת והמנצח, אבל יותר מכל - המופע הבימתי והפרשנות התיאטרלית של הבמאי האיטלקי סטפנו פודה. אמש, יותר מכל, הייתה זו אופרה של במאי, ובמקרה הזה במאי טוטאלי, שהוא גם הכוריאוגרף וגם מעצב התפאורה וגם מעצב התלבושות וגם מתכנן התאורה.
עיצוב הבמה היה מזהיר, לעתים מהמם. במרכזו היה גלגל ענק שנע חליפות, נטה, נעמד אנכית, ולפרקים הבמה כולה סבבה. הסמליות מעט חשופה מדי - המעגליות הבלתי פוסקת של חיים ומוות, של חדווה ותסכול, של עונג וייסורים - המעגליות הבלתי פוסקת של היות אדם. אבל על-אף הפשטנות, זה עובד. הגלגל הזה הוא באיזשהו אופן מראה לכולנו.
בגרסת הבמאי-מעצב-כריאוגרף סטפנו פודה, האופרה לא באמת עוסקת בטוב כנגד הרע. פאוסט כגבר אוהב וחומל, ומפיסטו הזד, הם צדדים שונים של אותו אדם. פאוסט שלו הוא "כל-אדם". וכל-אדם יכול למצוא בתוך עצמו את ה"פאוסט-מפיסטו" שבו. וכדי לייצר בצופה את התחושה הזו מגייס פודה - כאמור באופן פשטני למדי אך אפקטיבי מאוד - כל אמצעי תיאטרלי: הגלגל הענק, שעוני חול, עץ דמוי שלד, ופתח מערה שוצף אור ברגע המוות. וגם את הכוריאוגרפיה. בין אם יהיו אלה נשמות המתים בנשף הגיהנומי בליל ואלפורגיס (מערכה רביעית), או יריד עולז של בני הכפר (מערכה שנייה) – כולם ירקדו ואלס בלתי ואלסי בעליל. נוקשה, חד, מכאניסטי. כאילו מבקש לומר שהחיים והמתים כאחד לכודים במקסם שווא שטני.
האמת היא שלא צריך לקבל או אפילו להבין בהכרח את פרשנותו הייחודית של פודה כדי ליהנות מהחוויה התיאטרלית שהוא מחולל. עיקר גדולתו במעמדים רבי-המשתתפים המרהיבים עד מצמררים, כמו סצנת המוות והגאולה של מרגריט, כשכל הקאסט בצידי הבמה מכריז "נגאלה, נגאלה". ההפקה בתל אביב היא שחזור מדויק של ההפקה המקורית של פודה שעלתה בתיאטרו רגיו שבטורינו, איטליה, ב-2015.
כששארל גונו (1818-1898) הציע לראשונה את "פאוסט" לאופרה של פאריס, היא נדחתה, בתואנה שאינה כוללת מספיק מעמדים תיאטרליים. וגם לאחר שעלתה (1859) נדרשו עוד שנתיים-שלוש עד שהקהל למד להעריך את היצירה המופלאה הזאת. אך מאז, ובמשך כמאה שנים, היא הייתה לאופרה המושמעת ביותר בצרפת ומן הפופולאריות בעולם. בין השאר היא הייתה האופרה שחנכה את פתיחת המטרופולין בניו יורק (1883). אך באמצע המאה ה-20 קרנה ירדה. גם כי הקהל, שהתמכר להקלטות של השלאגרים האופראים - אריות פופולאריות ורומנטיות מבית מדרשם של ורדי, רוסיני ופוצ'יני - התקשה להתמודד עם אופרת הענק הטראגית, החושנית אך נטולת הלהיטים הזו. וגם מסיבה פרוזאית: היא יקרה מדי להפקה - גדולת מימדים, ארוכה, רבת משתתפים, מצריכה מקהלה גדולה ולהקת רקדנים. ועם זאת 'פאוסט' עדיין מככבת במקום לא רע, ה-35 במניין האופרות המושמעות ביותר.
לריברו יש קול רב-הבעה ועמוק יחסית לטנורים. אך כשחקן הוא מעט נטול כריזמה. את מפיסטופלס שר הבס האיטלקי המרשים פאולו באטלייה. בתפקידי המשנה בלטו שתי מצו-סופרניות ישראליות: נעמה גולדמן הנפלאה והמעולה כתמיד, בתפקיד סיבל, מחזר צעיר ומתוסכל של מרגריט; ושי בלוך האנרגטית והחושנית, בתפקיד מרתה המפותה בידי מפיסטו. שתיהן אגב בוגרות הסטודיו של האופרה.
את כל הערב הניע, באנרגיה, בשטף ובקוהרנטיות המנצח הישראלי הבינלאומי דן אטינגר. אטינגר שימש שנים רבות המנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון - והיא אכן הפגינה אמש, תחת ידיו, נגינה אנרגטית, שעטפה את המופע קולו בווקליות עשירה. אטינגר שימש אסיסטנט של דניאל ברנבוים באופרה הממלכתית של ברלין ובעשור האחרון יש לו קריירת ניצוח מסחררת. הוא המנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של שטוטגרט ושל בית האופרה של מנהיים, והוא מנצח בבתי אופרה מן המובילים בעולם (מטוקיו ועד ניו יורק, מברלין ועד פריז).
"פאוסט" של גונו היא יצירה מוזיקלית חד-פעמית ומדהימה למדי. לדאבון הלב היא אינה זוכה לעלות לבמות האופרות לעיתים קרובות. כך שהעלתה על במת האופרה בתל אביב, ועוד בהפקה מעניינת כל-כך, זה הישג של ממש שראוי לכל שבח.
