ביקורת סרט: "נורמן" - קיצור תולדות הקומבינה
אחרי "בופור" ו"הערת שוליים" יוסף סידר מנסה לשלוף עוד שפן מהכובע. במרכז העלילה נורמן, איש עסקים אמריקאי, שמתחבר לפוליטיקאי ישראלי. משם, הכל רק יכול להסתבך. נשמע לכם מוכר?
איננו יודעים דבר על נורמן אופנהיימר, שמתהלך כל העת ברחובות ניו יורק, לבוש במעיל צמר ארוך בצבע קאמל, אוזנייה של טלפון נעוצה תדיר באוזנו, מצויד בכרטיסי ביקור שעליהם כתוב רק"Oppenheimer Strategies". הוא מסרב לקבל "לא" כתשובה, אורח לא קרוא, נודניק מדופלם וחברם הטוב של אנשים שלא מכירים אותו בכלל. תסמכו על האינסטינקטים שלכם, זה האיש שצריך לגרום לכל אחד לעבור למדרכה השנייה.
נורמן הוא גיבור סרטו החדש של יוסף סידר בעל השם החינני "נורמן: עלייתו המתונה ונפילתו התלולה של מאכער אמריקאי" ("Norman: The Moderate Rise and Tragic Fall of a New York Fixer"). זוהי הפקה ישראלית-אמריקאית וסרטו דובר האנגלית (ברובו) הראשון של סידר, אחרי "בופור" ו"הערת שוליים" שזיכו אותו במועמדות לאוסקר הסרט הזר (הסרט אף נרכש להפצה בינלאומית על ידי סוני פיקצ'רס קלאסיקס הנחשבת). צוות השחקנים הישראלי כולל, בין היתר, את דב גליקמן וטלי שרון.
.jpg "סיפור שמתחיל במפגש אקראי וזוג נעליים (צילום: יחצ)")
זוהי גם קומדיה שנונה ומהנה בהחלט שתקרוץ במיוחד לקהל הישראלי בשל החיבור הלא-לגמרי-מוסווה של עלילת הסרט לפרשת אולמרט-טלנסקי (מי שיער שעד שהסרט יעלה פה לאקרנים כבר נהיה בעיצומה של פרשייה חדשה של סיגרים ושמפניה ורודה).
עוד ביקורות קולנוע:
"הבקתה" - מסע ייסורים נוצרי לצופה הישראלי
"בן גוריון: אפילוג": הזקן חוזר ונותן על הראש
"הכל שבור ורוקד" - הלם קרב זה לא רוקנ'רול
"נורמן" מסופר בארבע מערכות שבמהלכן אנו עוקבים אחר המאכער שבכותרת (ריצ'רד גיר באחת מהופעותיו הטובות ביותר) בעודו מנסה להשליך כמה שיותר כדורים באוויר עד שהם נופלים בזה אחר זה. המילה "טראגית" שבשמו המקורי של הסרט מרמזת אמנם לאן מועדים פני הדברים, אך סידר עוקב אחר גיבורו בשילוב נכון של אמפתיה וריחוק, כך שעד כמה שאהדתנו נתונה לגיבור – אנו גם נהנים לצפות בהסתבכותו ברשת שטווה לעצמו.
הסיפור מתחיל כאשר נורמן, באחד משיטוטיו ברחובות מנהטן, פוגש ומציג את עצמו בפני מיכה אשל (ליאור אשכנזי המצוין), סגן שר כבוי בממשלת ישראל, ובניסיון להרשים אותו רוכש עבורו זוג נעליים יקרות.
פרק אחד ושלוש שנים מאוחר יותר, אשל הוא ראש ממשלת ישראל – ומה רבה הפתעתו של נורמן כאשר בקבלת פנים הנערכת לכבודו בניו-יורק (שאליה הצליח המאכער להסתנן), ראש הממשלה הנבחר זוכר אותו, מחבקו בחום ומכנה אותו חברו הטוב. זהו, בלי כל ספק, רגע השיא של חייו המקצועיים המפוקפקים, וסידר מעצב אותו במחווה סוריאליסטית שהייתה הולמת יותר את המפגש של סינדרלה עם הנסיך בנשף, רגע לפני שהכרכרה הופכת לדלעת.
מה שנראה כקשריו הענפים של המאכער עם הצמרת הפוליטית והכלכלית בישראל ובניו יורק, מביא לכך שכולם בסביבתו פונים אליו כדי שיסדר עבורם משהו. רב הקהילה (סטיב בושמי בליהוק מפתיע) הזקוק לתרומה נדיבה כדי למנוע את הריסת בית הכנסת; משקיע פיננסי (דן סטיבנס) שבעבר דחה אותו ורוצה עתה לנצל את קשריו; אחיינו של נורמן (מייקל שין) המבקש להינשא לארוסתו הקוריאנית; ואפילו ראש הממשלה עצמו המעוניין לקמבן לבנו לימודים בהרווארד.
רברבנותו של נורמן מושכת גם את תשומת לבה של אשת משרד המשפטים הישראלי (שרלוט גיינסבורג) שאותה הוא פוגש ומנסה להרשים ברכבת, באחת הסצנות המוצלחות של הסרט. מהר מאוד הוא ימצא את עצמו במרכזה של שערורייה פוליטית המתגעשת דווקא בעיצומן של שיחות שלום שמנהל אשל עם הפלסטינים. הכל נאמר-לא-נאמר בסרט הזה חוץ כמדומה ממילת הקסם "ראשונטורס".
יש משהו ב"נורמן" שמזכיר את עבודותיהם של האחים כהן, וזה בולט במיוחד בסצנה שבה נפגש המאכער עם הנציגים הנואשים של הקהילה היהודית – סצנה שאפשר בקלות לדמיין אותה מופיעה בסרטם "יהודי טוב". בכלל, נדמה שהדמות שמגלם פה גיר הגיחה מתוך אחד מסרטיהם, ומה שנדמה לכאורה כפגם בתסריט – העובדה שאיננו יודעים עליה כמעט דבר (למעט שהוא אלמן ואב לבת, ואולי גם זה לא נכון)– הופך אותה בהדרגה לנוכחות ממשית וסימבולית. דמות מוכרת של יהודי המבקש להתקבל ולשרוד בסביבה שבה חוקי המשחק הם קשרים. הוא נציג העיירה היהודית בקרב החברה הגבוהה של מנהטן.
"נורמן" עוסק, אגב כך, בקשר שבין יהדות ופוליטיקה באמריקה. הוא עושה זאת דרך סיפורו של איש, שדמותו נעה בין הפאתטי והמטריד, ושכל רצונו הוא להפוך מאף אחד למישהו. לזכותו של סידר ייאמר, שנורמן אופנהיימר אף לא לרגע אחד מוצג כקריקטורה והיחס אליו אינו מתנשא. כאשר נורמן נתקל באקראי ברחוב בבן דמותו, מאכער צעיר ומפוקפק אף יותר ממנו (האנק אזריה) – מתגנבת לרגע התחושה שזמנו עבר.
על אף ההדהודים הברורים שכבר הוזכרו כאן, "נורמן" איננו סאטירה פוליטית וגם (למרות כותרת המשנה) לא סיפור מוסר. אם כבר, סרטו של סידר משרטט את דיוקנה של דמות המייצגת את המתחים והדיאלקטיקה הקשורים בזהות היהודית-אמריקאית. הוא הדימוי המובהק של היהודי ללא בית המחפש באופן נואש להשתייך ולהתקבל. ואם יש בהופעתו המשובחת של גיר משהו ראוי לציון במיוחד, הרי זו העובדה שהוא משכנע כמאכער יהודי על אף מראהו הלא טיפוסי.
"נורמן", מבחינה זו, ממשיך את עיסוקו של סידר בארבעת סרטיו הקודמים בהיבטים השונים של זהות יהודית ("בופור", לכאורה יוצא דופן, הציב לראשונה את הלוחם הישראלי בעמדה הפסיבית, הקורבנית והנרדפת המזוהה עם היהודי הגלותי). תמונת הסיום, מבלי לחשוף, מסכמת בעוצמה ובאירוניה את השיח הזה הנובע מיצירתו. התוצאה היא סרט יפה ואף משעשע בדרכו העגמומית והמלנכולית.
