"טאבו": דרמה היסטורית אלימה ומשכנעת
הסדרה החדשה של השחקן הנפלא טום הארדי מציגה משחקי ריגול מרתקים בלונדון של המאה ה-19, אבל הכוכבים האמיתיים של "טאבו" הם העיצוב התקופתי ותחושת האפלה הכללית
הארדי מגלם את ג'יימס דילייני, בנו של איש עסקים שחוזר ללונדון של תחילת המאה ה-19 אחרי עשור של נדודים בעולם, עם פטירת אביו. במהלך היעדרותו, נקשרו בשמו של דילייני שלל שמועות מצמררות – מספרים שהשתגע בעת שהותו באפריקה, שהחל להשתתף בטקסים פאגאניים, שאכל בשר אנוש. ועכשיו הוא שוב בלונדון, עם שק יהלומים בכיס, והוא כועס – בעיקר על ראשי חברת הודו המזרחית שכנראה אחראים למות האב קשה-העורף, מתוך תקווה שדווקא מיורשיו יצליחו לחלץ פיסת אדמה בגבול קנדה-ארצות הברית, אזור בעל חשיבות אסטרטגית.
אבל הזעם ותחושת הנקמה הם לא הדברים היחידים שמניעים את האיש האגרסיבי והמיוסר הזה, שחווה טראומות ששינו אותו ללא היכר, שהפכו אותו ליותר חיה מאשר אדם – דילייני חזר גם בשביל אהבתו הישנה, אחותו-למחצה (אונה צ'פלין) הנשואה לבנקאי תככן ורע-לב (ג'פרסון הול). בדרך לליבה – ולגאולה אפשרית? – הוא ישטוף בדם את רחובות לונדון.
אז הארדי נפלא ומשחקי הריגול חסרי-הרחמים שהוא ויריביו מנהלים מרתקים ולא צפויים, אבל הכוכבת האמיתית של "טאבו" היא התחושה העזה של זמן ומקום. העיצוב התקופתי המשכנע, הדמויות המרתיעות/צבעוניות ותחושת האפלה הכללית שמקדירה כל פריים ומכרכמת כל פרצוף עושים נפלאות ל"טאבו". מספיק על מנת לטשטש את האלמנטים החלשים יותר שלה, כמו הממבו-ג'מבו המטאפיזי, או הקצב המעט מקרטע בו היא נפרשת לעיני הצופה. כשההארדקור כ"כ הארדקור והאווירה כל כך משכנעת, למי אכפת?.
ראשון, 22:00, yes Oh ובמלואה ב-yes LONDON
הכתבה התפרסמה במגזין "פנאי פלוס"
לפנייה לכתב/ת 
