"הגירוש מן הארמון" של רם אורן: מעלליו של מלך מצרי חסר בושה

"‬הגירוש‭ ‬מן‭ ‬הארמון‭"‬ מגולל‭ ‬את‭ ‬סיפור‭ ‬חייו‭ ‬הסוערים‭ ‬של‭ ‬פארוק‭,‬ מלך‭ ‬מצרים‭,‬ שהשתוקק‭ ‬להיות‭ ‬מנהיג‭ ‬העולם‭ ‬המוסלמי‭ ‬וגורש‭ ‬מארצו‭ ‬בבושת‭ ‬פנים‭.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬ 

(יח"צ)

מאז‭ ‬הכתרתו‭ ‬בשנת 1936 - כשהוא בן16‭ ‬ בלבד - ועד‭ ‬הדחתו‭ ,‬כעבור‭ ‬16‭ ‬שנה, ‬הקדיש‭ ‬פארוק‭ ‬רק‭ ‬זמן‭ ‬מועט‭ ‬לענייני‭ ‬המדינה‭ ‬והתמסר‭ ‬להנאותיו‭ ‬הפרועות‭.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

הספר, פרי מחקר של שלוש שנים, מעלה כי הוא הכניס למיטתו אינספור נשים, לקח שוחד, גנב חפצי ערך נדירים (בהם שעונו של ווינסטון צ'רצ'יל ויהלומי הכתר של בית המלוכה האיראני), הימר בסכומים גדולים, צבר אוסף פורנוגרפי והפקיד מיליונים בחשבונות בנק סודיים בשווייץ.

במלחמת העולם השנייה הוא התיידד עם היטלר ומוסוליני וערר את זעמם של הבריטים, ששלטו למעשה במצרים. בעקבות התבוסה שנחל צבאו במלחמת תש"ח חוללו קצינים בכירים הפיכה והגלו אותו ממצרים.

רם אורן(יובל חן)

הספר מביא גם את סיפוריהם של מרגלים יהודים מארץ-ישראל, שניסו לחדור לארמונותיו של המלך ולחשוף את סודותיו. "הגירוש מן הארמון" הוא ספרו ה-38 של רם אורן. כל ספריו הקודמים, שחלקם עסק בפרשיות היסטוריות ("לטרון", "המטרה תל אביב", ״נפש הומיה", "סילביה" ו"השבועה") היו רבי מכר. הנה שני הפרקים הראשונים מתוך ספרו החדש.

רוצים לקרוא את "הגירוש מן הארמון" (הוצאת קשת) בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ו לאנדרואיד

1.

דממה עמוקה שררה בהרמון המפואר בקהיר. משרתים נובים, חובשי תרבושים ולבושים במכנסי משי ארוכים ומקטורנים רקומים בחוטי זהב, פסעו על קצות אצבעותיהם על רצפת העץ המכוסה בשטיחים פרסיים יקרי ערך. כל אנשי הצוות ונשות ההרמון רחב הידיים דיברו בלחש. כרכרות רתומות לסוסים לא הורשו להיכנס אל החצר מחשש שיקימו רעש.

באגף מגוריה הייתה המלכה נאזלי שרועה על מיטתה המרופדת בכרי קטיפה רכים. היא הייתה אישה יפה, גבוהת קומה, בעלת עיניים שחורות חודרות וקול נמרץ. עיניה הביטו בציפייה ברופא המלכותי ד"ר מוחמד שאהין פחה שבישר לה כי הצירים התכופים שפקדו אותה מעידים שהלידה קרובה.

נאזלי הייתה פקעת עצבים. היא חששה מהרגע שבו יעיף המלך פואד מבט ביילוד ויגלה שזוהי בת. בעלה גס הרוח כבר איים עליה מפורשות שיתגרש ממנה אם תלד לו בת.

בחדר העבודה שלו בארמון הסמוך התהלך בעלה, מלך מצרים אחמד פואד, מקיר אל קיר בעצבנות גוברת. הוא היה גבר קטן קומה, מוצק ועגול פנים, מצאצאיו של מוחמד עלי השליט האגדי ממוצא אלבני. פואד הגיע לכס המלכות אחרי שירש את אחיו חוסיין כמאל.

פואד השתוקק לבן זכר. הוא נשא תפילה לאללה שנאזלי תלד לו יורש עצר ראוי וציפה לאות שמשאלתו נענתה.

בפינת החדר היה תלוי כלוב ובו קנרית לבנה. עיניו של פואד נישאו לשם, והוא חש שהקנרית נועדה לתת לו את הסימן.

הציפור פצחה בשיר.

"אם היא תשיר שלושה שירים," אמר פואד לעצמו, "זה יהיה האות שייוולד לי בן זכר."

הציפור שרה שיר אחד, חדלה לשיר למשך דקה או שתיים ולאחר מכן הוסיפה לשיר עוד שני שירים.

המלך נזכר שבמהלך חייו כבר קיבל סימן גורלי דומה. הוא אושפז אז בבית חולים אחרי שנורה שלוש פעמים בעקבות סכסוך פוליטי. מצבו היה קשה והרופאים לא נתנו לו כל תקווה. פואד התפתל בכאביו ובתוך כך שמע נקישת מקור על זגוגית החלון. מבטו פנה לשם ועיניו הבחינו בקנרית קטנה שפצחה בזמר. "אם היא תשיר שלוש פעמים," חשב, "זה יהיה סימן שאלוהים רוצה שאשאר בחיים."

הקנרית השמיעה שלושה שירים והתעופפה לדרכה. כשהחלים, פקד פואד להכניס לחדרו בארמון קנרית בכלוב ונהנה להאזין לזמרתה.

בשעות הצהריים של 11 בפברואר 1920 נכנס הרופא המלכותי לחדרו של המלך פואד. "יש לך בן!" קרא הרופא בהתרגשות.

נסער ואסיר תודה העניק פואד לרופא אלף לירות זהב והורה לחלק עשרת אלפים לירות לעניים וסכום לא מבוטל לאחזקת מסגדים. לקול רעמי התותחים שמילאו את האוויר אחרי הלידה, קבע פואד את שמו של הרך היילוד. "אקרא לו פארוק," הודיע לאשתו. משמעות השם: מי שיודע להבחין בין טוב לרע.

כעבור שנים רבות, ברגע של גילוי לב, אמרה נאזלי בקול מר לאחת מידידותיה: "השם פארוק כלל לא התאים לו. הוא מעולם לא ידע להבחין בין טוב לרע, התמכר להנאות אסורות, סילק את אשתו שהייתה אהובה על נתיניו, יצא למלחמה אבודה בישראל ועשה כל שגיאה אפשרית."

2.

מיד לאחר לידת פארוק, עוד בטרם דעכו שמחת ההמונים וצהלות ההתלהבות, יצאה משלחת מיוחדת מטעם המלך פואד לכל רחבי הממלכה וחיפשה מינקת שופעת חלב. רופאים שהצטרפו אל המשלחת בדקו את המועמדות כדי לוודא שלא לקו במחלות מידבקות. לבסוף, כאשר איתרו את האישה המבוקשת, הבטיחו לה שכר גבוה כדי שתניק את פארוק. אבל המשימה שנטלה על עצמה לא הייתה קלה: לסתותיו של יורש העצר היו חזקות בהרבה מכפי גילו, ותאבונו היה בלתי פוסק. תמיד, אחרי שרוקן את שדיה, פרץ פארוק בבכי כי החלב לא הספיק לו.

הוא גדל להיות ילד נאה, צנום ושרירי שלא הלך לבית ספר ולמד מפי מורים פרטיים בארמון עבדין. אביו בחר את המורים אישית ואישר את תכנית הלימודים, שעסקה בעיקר בהיסטוריה של משפחתו ובאישים שפיארו את השושלת, ביניהם מוחמד עלי האגדי. מאביו למד פארוק שהמילים מוסר, יושר, צדק ואמת הן חסרות חשיבות לעומת המילה החשובה מכולן — כוח. הכוח היה חזות הכול, למענו מותר היה לשקר, לעוות דין, להשפיל ולדכא. שליטה, כסף, רכוש, היו המטרה. נדיבות וחסד לא היו אלא רעיונות חסרי תועלת במוחותיהם של משוררים ומתקני עולם הזויים.

פואד, ששירת בעבר כקצין בצבא הבריטי, כבל עצמו למנהגי משמעת חמורים. הוא היה מתעורר בשש בבוקר, מהלך בארמונו עם מקל מלוטש ומחודד ועונד מדליות בריטיות על חזהו. הוא היה אובססיבי בנוגע לניקיון, מסלק כל גרגר אבק שנתקל בו ומזליף לכל עבר בושם יקר מתוך מזלף עשוי זהב. אחת מאורחות ארמונו האהובות עליו ביותר הייתה מגדת עתידות הודית. זמן רב לפני שהומלך ניבאה לו כי ביום מן הימים יהיה מלך. היא גם ציינה כי האות פ' היא בעלת סגולות מובהקות של הצלחה. מאז בחר פואד לבנותיו שמות שמתחילים באות פ' ופקד לחרוט את האות הזאת על כל רהיט וכלי אוכל בארמונו.

מגיל צעיר למד פארוק לרכוב על סוסים והתמסר למשחק בצעצועים המכניים שאביו ייבא למענו מכל בירות אירופה. כשלא הצליח להרכיב מחדש את הצעצוע, השליך אותו כחפץ חסר ערך. פארוק נהג לפרק כל צעצוע והתקשה להפעילו מחדש. הוא פרץ בבכי חסר אונים כשנוכח לדעת שצעצועיו אינם פועלים עוד.

הוא לא בכה אלא לעתים רחוקות. גם כשנחבל בעת משחק לא הוציא הגה מפיו. לא הייתה לו גם כל סיבה להתעצב נוכח הישגיו הגרועים בלימודים. מוריו נהגו בו בהדרת כבוד ולא העזו לתת לו ציון רע גם כאשר היה צורך לעשות זאת.

מאז ילדותו הוא לא הסתפק במנות האוכל שהוגשו לו ותבע תמיד יותר. משקאות מסוכרים היו אהובים עליו במיוחד. הוא שנא לקרוא ספרים, לא גילה כל נטייה לנגן או לצייר, כל ניסיונותיהם של מוריו לחבב עליו עיסוק באמנות עלו בתוהו.

"אני אהיה המלך," אמר לא פעם, "זה חשוב הרבה יותר מנגינה בפסנתר."

בגיל שמונה, מלווה בפמליה של אנשי ביטחון ומשרתים, יצא פארוק עם אביו למסע היכרות ראשון עם מצרים, שעליה אמור היה לשלוט בבוא היום. הם ביקרו במוסדות צדקה שונים שהמלך תרם להם, ופגשו ראשי ערים ומוכתרי כפרים בעלי השפעה.

המלך ויורש העצר התקבלו בקריאות שמחה בשכונותיה השונות של קהיר, בשוק הצורפים, באלכסנדרייה ובערים מרכזיות אחרות. נשים הושיטו להם את התינוקות ואת ספרי הקוראן שלהן כדי שייגעו בהם למזל, כפריים הגישו לפמליית המלך סלסלות גדושות בפירות טריים. בין השאר ערכה הפמליה גם שיט בנילוס. פארוק ראה כפריים עניים מתרחצים בנהר, כובסים את בגדיהם ושותים את המים המזוהמים. נשים בהיריון מרחו את גופן בבוץ מהנילוס כסגולה ללידה קלה. פה ושם צפה על המים גופתו של איכר עני שבני משפחתו לא יכלו לעמוד בהוצאות הקבורה. גופות אחרות היו של נשים שבגדו בבעליהן, נדקרו למוות והוטלו אל הנהר כעונש.

אחד מכל עשרה מתושבי מצרים שמנו כתשעים מיליון, היה חולה בבילהרציה או במלריה, שמקורן היה בנילוס. העוני היה משווע, המזון לא הספיק, שירותים רפואיים ראויים לא היו בהישג ידה של מרבית האוכלוסייה המצרית. פארוק התבונן באדישות באנשים החורשים במחרשות עץ חלקות אדמה שבהן גידלו ירקות, העיף מבט על בקתות החימר העלובות שבהן התגוררו וצפה בשאט נפש בהמונים שרחצו במימיו המזוהמים של הנהר. מלוויו הסבירו לו שהאנשים העלובים שראה הורגלו לחייהם הקשים. "ככה הם חיים מדורי דורות ואין סיכוי שמצבם ישתנה," נאמר ליורש העצר. פניו נשארו אטומים. מצוקת העניים לא באמת נגעה ללבו.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן