"מעבר לגדר": שנינות שמזכירה ראפ משובח
הרומן של ג'ונתן לת'ם קשה לקריאה ואיטי, ועדיין - הוא מעניין ומושך את הקורא - ולו בזכות סגנונו המיוחד של המספר והאתגר הגדול שמזמן הטקסט
את הדור הקומוניסטי מייצגת ברומן רוז זימר, יהודייה מרדנית וסוערת מהקווינס. רוז "האדומה" היא קומוניסטית מאמינה, אבל היא לא מחזיקה במיוחד מהמפלגה הקומוניסטית, ולכן גם לא מתרגשת עם דעיכתה של המפלגה בעקבות נאומו המפורסם של חרושצ'וב ב-1956. והיא גם מנהלת רומנים על ימין ועל שמאל; על ימין - עם שוטר שחור תומך אייזנהאואר. את הדור של השמאל החדש מייצגת בתה של רוז, מרים היפה, שחמקה מאמה המופרעת אל סצנת המוזיקה של גריניץ' וילג' בשנות ה-50, והתחברה לזמר פולק אירי, שלו נישאה בהמשך.
מרים חיה בקומונה, מגדלת את בנה בחיק ההיפים, ושותפה לסערות הפוליטיות ולהפגנות הגדולות של שנות ה-60. בשנות ה-70 היא נוסעת עם בעלה לניקרגואה לסייע לסנדיניסטים במהפכתם השמאלית. את בנה סרג'יוס בן השמונה הפקידה מרים בפנימייה קווייקרית בפילדלפיה. סרג'יוס זה יתחבר בשנות האלפיים עם פעילה בתנועת 'לכבוש את' (Occupy), וכך רומז הרומן על המשכיות בשושלת השמאל שהוא מתאר בחלקיו האחרים. בצד כל אלו עוקב הספר גם אחר דמותו של סיסרו, בנו של השוטר השחור שהיה מאהבה של רוז, שגדל להיות הומוסקסואל ומרצה מבריק ומיזנטרופ למדעי הרוח.
על זה, אם כן, הספר. אבל במקרה של 'מעבר לגדר', השאלה על מה הספר היא אכן שולית. זה רומן קשה לקריאה; קראתי אותו בזחילה איטית. ועם זאת, הוא מעניין ומהנה ומושך את הקורא. לא בזכות התמה שלו, גם לא בזכות העלילה או הדמויות. הוא מושך בזכות המספר וקולו. בזכות המספר, בגוף שלישי, שסגנונו המובחן הופך אותו לדמות בספר. ובמחשבה שנייה: זה בעצם לא "קולו" של המספר שבו מתאהבים, כי הפרוזה הלא-קלה הזו מתאימה לקריאה ולא להאזנה. יש לחזור ולקרוא חלק מהמשפטים יותר מפעם אחת. ובכל זאת, יש משהו ממכר בסגנון המיוחד של המספר, ולמעשה - עניין נדיר מבחינתי - הקושי בהבנה אפילו מדרבן לקריאה: מדרבן לפצח את הטקסט, ולא מתסכל מדי במקרים שבהם זה לא מצליח.
הסגנון של לת'ם נשען על השכלה כללית רחבה, בין השאר על היכרות עם התרבות האמריקאית הפופולרית (אם כי אי-ההיכרות שלי עם חלק ניכר מהאזכורים לא פגמה, למרבה הפלא, בהנאה). השנינויות ברמת המשפט מזכירות כאן לעיתים ראפ משובח. ובכלל, נראה שרמת המשפט - ולא רמת העלילה או הדמויות - היא הרמה הנכונה להנאה מהרומן הזה, שסגנונו נשען על אהבת פרדוקסים ופלפלנות תלמודית ("עבור רוז, המוות מבפנים היה דרך חיים... אלוהים עצמו נכנס לתוכה כדי למות: האי-אמונה של רוז, החילוניות שלה, לא ביטאו השתחררות מאמונות טפלות אלא מהנטל הטרגי של תבונתה. קיומו של אלוהים זניח רק כל עוד הוא יכול לאכזב אותה באי-קיומו, ואף שהוא עצמו זניח, הכעס שלה כלפיו היה אדיר, כמעט אלוהי"); סגנון שנסמך על מטפורות מפתיעות, מוזרות, מתריסות ("מרים רוקדת בשדה מוקשים משלה", "מרים וטומי דיברו על מאבקים ועל מחאה. זכויות אזרח, מרטין לותר קינג, שטומי ואֶחיו היו מופע החימום שלו מול קהל של סטודנטים בהרווארד. הפוליטיקה שלהם ריחפה באוויר, חופשייה מכבלי התיאוריה או המפלגה - פוליטיקת-ענן. מרים וטומי היו נחושים לשנות את העולם, ולמה לא, כשהם עצמם עברו שינוי אוטומטי כל כך? הובאו לנקודת רתיחה מעצם קיומו של האחר").
מהרשת למדתי שג'ונתן לת'ם (יליד 64') הוא חברו הטוב של מייקל שייבון (יליד 63'). ואכן, יש לא מעט דמיון בין הרומן הזה, שהתפרסם במקור ב-2013, ובין 'טלגרף אווניו' של שייבון מ־2012, שתורגם גם הוא לעברית לאחרונה. שניהם רומנים של סופרים יהודים בעידן אובמה. שניהם עוסקים ביחסי יהודים ושחורים. שניהם גדושים במלל ותובעניים. אלא שאת שייבון לא צלחתי, ואת לת'ם בהחלט כן.
"מעבר לגדר", ג'ונתן לת'ם. מאנגלית: גיא הרלינג, הוצאת מחברות לספרות, 445 עמודים
הביקורת פורסמה במוסף "שבעה לילות" של "ידיעות אחרונות".