דפש מוד החדש: אלבום אפל בהתאם לתקופה
מפתה להתייחס בזלזול לאמירות הפוליטיות שממלאות את "Spirit", האלבום החדש של דפש מוד, אבל כשמאזינים לו מגלים שהוא עמוס ברגעים חזקים ומרגשים - עטופים בצליל אפל וכמעט אלים. צלילה מהנה
פתאום קמה להקה מצליחה, אחרי ארבעה עשורים של פעילות, 13 אלבומים וזהות ברורה ומוגדרת, מחליטה שהיא חיה פוליטית ומתחילה ללכת על זה. מוציאה סינגל ראשון, בשם "איפה המהפכה?", עם טקסטים מטיפניים בנוסח "איפה המהפכה, תתעוררו אנשים אתם מאכזבים אותי. שיקרו לכם, האכילו אתכם, מי מחליט בשבילכם? אתם או הדת שלכם? הממשלות שלכם, המדינות שלכם, ג'אנקים פטריוטיים שכמוכם"; הסולן שלה מכריז בראיונות עיתונאיים, כמו זה שנתן ל"קורירה דלה סרה" האיטלקי, ש"הדברים שטראמפ אומר מזכירים מאוד את מה שמישהו אמר ב-1935. הדברים שלו אכזריים, חסרי לב ומקדמים פחד ואימה"; ואז, כשמגיע המוצר המוגמר, מתברר שהוא עוד הרבה יותר הארדקור מהפרומו. דפש מוד דחסו ל"Spirit", האלבום החדש שלהם, יותר אמירות פוליטיות וחברתיות ממה שעשו בקריירה שלמה.
התגובה האינסטינקטיבית לשינוי הזה היא – לכו לכו, יא פאתטיים. או: עכשיו נזכרתם? החלטתם לתפוס טרמפ על טראמפ? ולחילופין: מה לחבורה של מוזיקאים עשירים המתגוררים בטירות, ולקינות על תחלואי העולם? שזאת שאלה עקרונית, שתמיד ריתקה אותי. האם אמן שבע ומצליח מנוע מלייצר מחאה? האם אמירות בוטות וטיפוס על בריקדות מותרים רק למוזיקאים רעבים וזועמים, בתחילת הדרך?
עוד ביקורות אלבומים:
איפה הילד החדש: הניצוץ חזר, חזק מתמיד
דרמה מבורכת: אביתר בנאי נע בין שני עולמות
מסלסולים ועד בלוז: עומר אדם מתאים לכולם
עדיין עושים מהפכות?
אני חושב שהתשובה היחידה לשאלה הזו היא היצירה עצמה. עד כמה המחאה והזעקה נשמעות אמיתיות, ועד כמה הן מעושות וטרנדיות. אדם יכול לדאוג לגורל האנושות, או לפחות לגורל הילדים שלו, גם אם הוא מבוגר, מרוויח ומצליח. והעובדה שדפש מוד לא התאפיינו מעולם בכתיבה פוליטית, לא שוללת מהם את הזכות לעשות את זה בערוב הקריירה. השאלה היחידה היא, שוב, איך זה נשמע.
וזה נשמע לא רע בכלל. 12 שירים, עטופים בצליל מסונתז, אפל וכמעט אלים, שמזכיר לא פעם את "Violator" המבורך מ-1990 (ע"ע הגיטרה הבלוזית של poison heart למשל), ומציגים להקה שמצלצלת עדיין רעבה ומלאת חיוניות. וגם זעם, שעובר באופן אותנטי לגמרי. נכון, לא מדובר ביצירה מושלמת. חלק מהטקסטים מביכים בשטחיות שלהם. וגם לא כל השירים ממש קולעים. אבל כיצירה כוללת, האלבום הזה עמוס ברגעים חזקים ומרגשים, שהופכים אותו לאחד המוצלחים של דפש מוד בשני העשורים האחרונים. בייחוד באזורי המקלדות המטונפות של מרטין גור, שירגשו כל פליט אייטיז.
עושה רושם שמפיק האלבום, ג'יימס פורד, שעבד בין היתר עם ארקטיק מאנקיז, נתן פה לגור חופש לצלול עמוק במיוחד, והתוצאה היא קטעי סינתיסייזר מרהיבים, כמו "You Move, So Much Love" או הסיום של "Poorman". ואז, כשדייב גאהן פותח את המיתרים ב"Cover Me", וממיס אותך בבת אחת, ברור שדפש מוד לא באמת השתנו.
זה מתקשר לעובדה שהכתיבה של דפש מוד אף פעם לא הייתה מעודנת, או מרובת סאבטקסט. הם תמיד החצינו עד הסוף את האמירות שלהם, גם תחת הסיכון המתמיד של הצטיירות כפאתטיים. מה שנכון להבעות רגשיות, נכון גם לפוליטיקה.
