צ'אק ברי המציא את הרוקנ'רול, ומת כמוהו
הביטלס, הרולינג סטונס, ג'ימי הנדריקס - כולם ליטשו, שייפו ושכללו את הרוקנ'רול. על צ'אק ברי הוטל הצו האלוהי להמציאו, להפיח בו רוח נעורים ואז להתבונן בו מהצד כשהוא צונח אל הקרקע. עמי פרידמן נפרד מגיבור הגיטרה הראשון ממיזורי, שחי, ניגן ומת בקצב הז'אנר
צ'אק ברי, מהאגדות המוזיקליות הבודדות שעוד נותרו בעולם שכבר ממאן לייצר כאלה, לא מת ב-2016. את נשמתו הוא השיב לבורא שלושה חודשים אחרי שתמה השנה הארורה, בה הלכו לעולמם ענקי רוקנ'רול כדיוויד בואי, לאונרד כהן, פרינס, ג'ורג' מייקל ונוספים. כך קרה, כי ברי היה ראוי למקום משלו ולא להיות מוקף בין ענקים בולטים יותר. בעיקר כי אלו, גדולים, חשובים ומשפיעים ככל שהיו, לא היו שם אלמלא האיש וגיטרת הגיבסון, שלימד את העולם מה זה רוקנ'רול.
המוזיקאי צ'אק ברי הלך לעולמו בגיל 90
בעוד שבהר הראשמור המדומיין של הז'אנר תמצאו את אלביס, לנון ומקרטני, הראשונים שנחצבו באבן היו פרצופיהם של צ'אק ברי וליטל רצ'ארד. האחד הוגדר כמלך הרוקנ'רול המקורי, השני לעתים שובץ בקריצה בקטגוריית המלכה. להגדירו כפורץ דרך יהיה אנדרסטייטמנט, בהתחשב בעובדה שרבים משיריו אומצו על ידי מי שהפכו לשמות גדולים ממנו בתרבות הפופ. רק תחשבו על כמות האנשים שחושבים ש"Roll Over Beethoven" שייך לביטלס.
אם ב"You Never Can Tell" האוהבים הצעירים רק התחתנו (ותודה לסצנת הריקוד העל-זמנית ב"ספרות זולה" שתשאיר אותו בתודעה לנצח), ב"Memphis, Tennessee" הם כבר הגיעו לגירושים וב"Havana Moon" הם התפספסו לחלוטין. כך, בתוך להיטים סוחפים, בני שלוש ומשהו דקות, הצליח ברי לספר סיפור על אהבה, אובדן והתבגרות, ואפילו לדחוף לשם סולו גיטרה באמצע. לפעמים כבר בפתיח.
שר לאוהבים הצעירים, וגם למתגרשים. "You Never Can Tell" מתוך "ספרות זולה"
זה היה יכול להישמע תמים, ובמובנים רבים זה היה, אבל ברוח (קלישאת) הרוקנ'רול - שמו של ברי גם נקשר בלא מעט פרשות פחות מחיוביות. כבר בגיל 18 הוא נכלא לשלוש שנים על מעשה שוד. בהמשך נעצר על ניסיון להיקשר רומנטית לאישה לבנה. בראשית שנות ה-60 נשלח לכשלוש שנים בכלא על הברחה של נערה בת 14 אל גבולות ארצות הברית ("היא נראתה בת 20" הסביר אז את מניעיו), ולא נשכח גם את השמועות שצילם את חדרי השירותים במועדון שלו.
כל שיר זקוק לפתיח כזה. "Johnny B-Goode"
אין ספק שברי תרם לא מעט לקעקוע המורשת שלו, שאילולא הפרשיות שהוזכרו כאן הייתה ודאי זוכה להכרה לה זכו ממשיכי דרכו - להלן כל אותם המוזיקאים וההרכבים, שכיסו אחריו את "Rock & Roll Music" ,"Sweet Little Sixteen" ,"Too Much Monkey Business" (בוב דילן מוסר היי), "Carol" ובאמת שהרשימה אינסופית.
הוא המשיך לחרב אותה גם בסוף שנות ה-70', כשנכלא בעוון עבירות מס - לא בטרם החל לספק הופעות בינוניות והוסיף להלל את ארצות הברית בשיריו, גם בתקופת פוסט מלחמת ויאטנם. לקראת סוף הסבנטיז אמריקה כבר לא הייתה במצב רוח אופורי לחגוג את עצמה. תעופה עצמית בנוסח "Back in the USA" (אותו כתב כששב מטיול באוסטרליה והעריך מחדש את יתרונות ארצו) כבר לא הייתה הדבר הנכון באותן שנים.
כמה ילדים עוד חולמים להיות גיבורי גיטרה כמותו?
שנותיו האחרונות לא עשו חסד עם נעוריו, אך במידה מסוימת הן ייצגו גם את נפילתו של הז'אנר אותו עזר לברוא, והפיכתו מוקצה וכמעט לא רלוונטי להכאיב. המוות שלו, כמו מותם של אגדות רוק אחרות שבאו אחריו, הוא סמן סופו של סגנון שכבר לא מוליד ענקים או מלכים (כשאלו שכבר הוליד הולכים ומתגלים במערומיהם). כמה ילדים כבר חולמים להיות גיבורי גיטרה? מה להם ולה בעידן ממוחשב, ציני ומודע לעצמו עד כדי עיוורון? גיטרות, לפחות עד שימציאו את עצמן מחדש (בהנחה שהכל מחזורי) - הן הצליל של ההורים שלהם.
לא הרבה גיבורים נותרים חיים כדי לראות את העולם והתופעה התרבותית שיצרו. ספרי ההיסטוריה, אם לאלה עוד יש משמעות, יספרו את סיפורם של אלו שעוד איתנו הביטלס, הסטונס, הביץ' בויז, ג'ימי הנדריקס, דיוויד בואי - כל אלה ליטשו, שייפו ושכללו את המושג. על צ'אק ברי הוטל התפקיד ההיסטורי, הציווי האלוהי - להמציא אותו.
