"מגידו": מפגש מצמרר עם אסירים בטחוניים
הניסיון להימנע מאג'נדה פוליטית הופך את הסדרה "מגידו", שמצולמת באחד מבתי הכלא הביטחוניים הגדולים בעולם - לפחות מטלטלת מהפוטנציאל הטמון בה. למרות זאת, היא מפצה על כך ברגעים מזעזעים אך מרתקים מחיי הכלא של אלו שהחליטו לבצע פיגועי התאבדות או ירי, ומחייבת את הצופה לשאול האם מדובר באויב, או פשוט - באדם
10 שנים חיזר הבמאי איציק לרנר אחרי גורמים שונים בניסיון להשיג אישור צילום במגידו - אחד מבתי הכלא הביטחוניים הגדולים בעולם. התוצאה, "מגידו", התנקזה לשלושה פרקים שהראשון שבהם עלה אתמול (ד', 21:00, yes דוקו).
נקודת הזינוק של "מגידו" שוווה זהב. בכל זאת, כלא ביטחוני שמור שגם בעידן "צלם כפי יכולתך" עדיין לא סובל מעודף תיעוד. רוב מה שאנחנו יודעים על בתי כלא בכלל וביטחוניים בפרט ניזון מסדרות טלוויזיה או סרטים - עם "חומות של תקווה" בקצה אחד של הסקאלה ו"אוז" בקצה השני. הסיטואציה שבה האסירים הם גם אויבי המדינה הופכת את מערכת היחסים בינם לבין הסוהרים לטעונה ונפיצה, והפוטנציאל להפתעות דוקומנטריות הוא עצום.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"The Voice": העונה שתרצו לשכוח
"טאבו": דרמה היסטורית אלימה ומשכנעת
"משחקי השף אוטו אוכל": מגרה את בלוטות הטעם
"מגידו" מנצלת את הפוטנציאל הזה באופן חלקי. אם לבו של הסיפור הדוקומנטרי הוא אנשים, הדמויות שמרכיבות את "מגידו" משני הצדדים שלה - הסוהרים והאסירים - מתגבשות חלקית לדמויות עגולות ובהתאמה מעוררות הזדהות חלקית בלבד.
לזכותו של לרנר ייאמר שהוא הצליח לנתק את עצמו מאג'נדה פוליטית בנושא כל כך טעון. הרי עוד לפני הצפייה בפריים הראשון עולה השאלה את מי המצלמה מתעתדת לאהוב בסדרה הזאת. האם נופתע לטובה מהסוהרים האנושיים (ונטפח לעצמנו על השכם, כי הרי הם מייצגים אותנו, הישראלי המוסרי) או שנמצא את עצמנו מזדהים דווקא עם האסירים הביטחוניים והמצוקה שלהם נוכח ההתמודדות עם תנאי הכלא הקשים.
אם התיעוד של שגרת הכלא הוא החוליה החלשה של "מגידו", הסדרה מפצה ברגעים מצמררים שאינם בהכרח אישיים, למשל בקטעים בהם מתראיינים האסירים ששוטחים את הפעילות שהביאה למעצרם. יש משהו מזעזע בצעיר שמספר באופן בלתי אמצעי איך החליט לבצע פיגוע התאבדות או ירי בחיילים, במפגש עם הפנים האנושיות שמקבלים הסיפורים שאנחנו רגילים לצרוך דרך גורם תקשורת שלישי באינפורמטיביות יבשה.
רגעים מרתקים אחרים מתרחשים דווקא מחוץ לכלא, כשלרנר מלווה את האסירים שמשתחררים ממאסר ומגיעים אל המשפחות שלהם. העימות עם הרגעים הכל-אנושיים האלה (מפגשי משפחות הם מרגשים באופן אוטומטי, וזו הסיבה שהם מאכלסים כל כך הרבה סדרות ריאליטי), מחייב את הצופה לאקט שרובנו פחות אוהבים או רגילים אליו - לראות את מי שלימדנו את עצמנו לזהות כאויב - כאדם. חלקנו נראה בזה אצבע בעין, וחלקנו נראה בזה אצבע אלוהים.
