"הקופסא": מופע חושים קסום ואינטימי
בניגוד למופעים ההמוניים של אמני חושים כמו ליאור סושרד או נמרוד הראל, במופע "הקופסא", שמשלב שלושה אמני חושים מוכשרים יחד, מספר המקומות מצומצם. האינטימיות מאפשרת לחזות באשליות ממש ממרחק נגיעה, ועדיין לתהות - איך הם עושים את זה?
רחוב מרכזי בדרום תל אביב, חלון ראווה של חנות. דלת חצי פתוחה מרמזת שזו הכתובת הנכונה. בכניסה עומדת מארחת, מגישה לכל אחד כוס קטנה עם נוזל שקוף לשתייה ומבקשת לחתום על הצהרה כלשהי, שאומרת שהנכנס מודע לכך שבעוד כמה דקות עומדים לחדור לו לתוך הראש, או ליתר דיוק - "לתוך הקופסה".
הצצה לתוך החלל מגלה שלא מדובר כלל בחנות, כי אם בחדר קטן שחלקו הוסב לבמה, ובחלקו האחר כיסאות, גג 30. לאינטימיות הזו תהיה תרומה משמעותית לקסם שיווצר כאן הערב. כבר עם הפסיעה הראשונה פנימה מתחיל המופע, ושחקן שהוא גם על תקן מנחה-מספר (דרור לרמן), מקדם את פני הקהל. לכל אחד מוענק יחס אישי, שיחה של כמה מילים, ודומה כי כל מילה שתוחלף עשויה לשמש טריגר לבאות. לעבדתכם הנאמנה ניתן תפוח ירוק, וההוראה המפורשת הייתה - "את תביני כבר מה לעשות איתו". מיד אחר כך עמדה עם פתקים הפצירה "כיתבו מה המתנה שהכי הייתם רוצים לקבל, ושלשלו את הפתק לתיבה".
בלית ברירה ומחוסר מקום התיישבנו חברתי ואני בשורה הראשונה - מה שאחר כך יתברר כטעות אסטרטגית, שכן במהרה אמצא עצמי עומדת על הבמה בעיניים מכוסות תוך שמעדכנים אותי שדיבוק עומד להיכנס לגופי. הדיבוק בסוף פרח החוצה, אך תחושת האימה עודנה אוחזת.
דניאל הראל, רן גפנר וגידי ליבנה הם שלושת אמני החושים שנושאים על גבם את המופע "הקופסא", מבית אנסמבל "תיאטרון המחשבות", ומזקקים לתוך הערב הזה מיקס של תחכום והרבה כישרון. לכל אחד מהם גוון מיוחד - הראל הוא גם מספר סיפורים שמתקשר עם המתים ועושה זאת בהרבה כריזמה; ליבנה מתפלפל על דילמות קיומיות ודה-ז'ה-וו, ולא אחת מותיר את הקהל בפה פעור; וגפנר מפגין שליטה מעוררת השתאות בקוביות הונגריות ובתחום הסינסתזיה, כשהוא מערבב בין צלילים לצבעים.
אמני חושים הם לא המצאה חדשה - ידועים בתחום כמו נמרוד הראל וליאור סושרד כבר כיכבו לא אחת בפריים טיים ומילאו אולמות בקלות. מה שמיוחד בערב הזה הוא שטרם נראה בנוף מופע שמצד אחד בהחלט מרשים בווירטואוזיות שלו, ומאידך כה אינטימי. החוויה הכל כך קרובה עם הקהל, ממש אישית, מאפשרת להתקרב מרחק סנטימטרים בלבד מהקסם, ולבחון כל פיפס. והרי זה מסוג המופעים שהקהל אוטומטית מגיע אליהם ביקורתי יותר, חשדן יותר, רק מחכה לרגע שבו יתפוס על חם את האמן, יחשוף את הטריק ויוכל להתגאות ש"עליי הדברים האלה לא עובדים". ולמרות זאת, בסוף המופע לא נותר אלא להודות בהכנעה - הדברים האלה עבדו עליי. ואין לי מושג איך הם עשו את זה.
ואומנם שלוש נפשות פועלות כאן כדי ליצור את האשליה בשלמותה, אך נראה שכל אחד מהאמנים בנפרד יכול היה להחזיק מופע כזה בלי בעיה. שלא כמו מופעים קטנים אחרים, בהגעה ל"הקופסא" אין צורך באג'נדה נסתרת של "עידוד הפרינג'", או בהרמת גבה ותהייה לאן בן הזוג שלכם גרר אתכם הפעם. אפשר להגיע למופע הזה פשוט מתוך הרצון האנוכי להיות מוקסמים לשעה.
אימת הספוילר לא מאפשרת לחשוף יותר מדי על תוכן הערב, אבל כן ניתן לומר שבסופו - קופסה עם מתנה מתוך תיבת הפתקים מצפה לקהל. "אם אתם מחליטים לפתוח את הקופסה, עשו זאת אחר כך, בשקט, כשתגיעו הביתה", מבקש המנחה - ועושה חשק לציית ולא להתחכם. מאוחר יותר, בחדר בבית, הקופסה נפתחת, וחיוך עולה אוטומטית. נכון, זה גימיק, אבל מתי בפעם האחרונה הגעתם למופע שבו הייתם מופתעים שוב ושוב, קיבלתם מתנה, וגם יחס אישי מן ההתחלה - ועד לאחר שכבר הסתיים? בדיוק.
