"דוד ד'אור וטיפקס לא היו בחירות טובות לאירוויזיון"
הוא טעם את הניצחון עם דנה אינטרנשיונל, חשב שימות ביחד עם להקת איזבו באזרבייג'ן, ונתקל בניסיונות שוחד: אלון אמיר מלווה משלחות לאירוויזיון כבר שנים, וכתב על כך ספר שמשלב עלילת מתח והרבה נצנצים. בראיון הוא מסביר למה ישראל אשמה בכל אותן פעמים שלא הגיעה לגמר, ומציע לשלוח רק שירים באנגלית: "העברית לא נעימה לאוזן"
אירוויזיון 2012 בבאקו, בירת אזרבייג'ן, זכור בזכות כמה דברים. "Euphoria", השיר הזוכה של הזמרת השבדית לורין, עשה היסטוריה כשקיבל את 12 הנקודות הנכספות מלא פחות מ-18 מדינות שונות, והיה לשיר שזכה בהכי הרבה "דוז-פואה" בהיסטוריה של התחרות. פולין הודיעה מבעוד מועד שלא תשתתף באירוע משיקולי כספיים הקשורים לאליפות אירופה בכדורגל שאירחה על אדמתה באותה שנה, והארמנים פרשו מרצונם בשל חששות ביטחוניים. מהזווית הישראלית: להקת איזבו הישראלית ושירה "Time" לא צלחו את שלב חצי הגמר הראשון, אבל עבור חבר משלחת אחד - אותו ביקור בבאקו הפך לסיוט של ממש, ולא בגלל ההפסד.
"השבועיים שלנו בבאקו היו אלה שבהם הבנתי שאני הולך למות", אומר אלון אמיר, יחצ"ן, יועץ ואושיית אירוויזיונים. "הגענו לשם עם אנשי שב"כ, ויומיים אחרי זה, כשאני מתעורר, הגיעו עוד 12 אנשי שב"כ נוספים. ואמרו לנו 'הכל בסדר, יש פשוט המון עבודה', אבל אני לא אידיוט, אני מבין על מה מדובר. הלב שלי צונח לתחתונים, כי אני מבין שאני הולך למות באזרבייג'ן. אל תשכח שהיינו שם שלושה חודשים אחרי שניסו להתנקש בשגריר הישראלי ואחרי ניסיון לפגע בבית חב"ד. לא יכולתי להירדם, לקחתי כדורי שינה. ידעתי שאני הולך למות. אחרי שחזרתי לא יכולתי לקום מהספה שבועיים, הייתי הרוס מבחינה נפשית".
יכול להיות שאתה מגזים ולא הייתם בסכנה גדולה כמו שחשבת?
"לפני כמה חודשים נפגשתי עם שירי מאיזבו והיא לא הבינה על מה אני מדבר בכלל. זה היה האירוויזיון הראשון שלהם, אז הם לא הבינו את ההבדל. לי היה למה להשוות, אז מיד הבנתי שיש כאן משהו יוצא דופן. עבורי כל יציאה מהמלון בבאקו הייתה סיוט. כי קלטתי את האבטחה - פעם אחת הוציאו אותנו מהכניסה הקדמית, פעם מהאחורית ופעם מהחניון, כדי שלא תהיה תבנית. היינו באיזו מסעדה פעמיים ואסרו עלינו לחזור אליה. תדרכו אותנו להגיד ברחוב שאנחנו ממלטה. אז אתה קולט מה קורה - זו מדינה עם מעבר חופשי לאיראן".
אירוויזיון כמבצע צבאי.
"זה היה מבצע צבאי! כולל התדרוך הביטחוני, כשאמרו לנו מה לעשות אם נשמע יריות".
אמיר (39) הוא שם מוכר בסצנת האירוויזיונים. הילד שחיבב אירוויזיונים ועם השנים פיתח אובססיה קלה ובריאה לתחום, נכח בתחרות בפעם הראשונה ב-1998 כשהיה חלק מהמשלחת המנצחת של דנה אינטרנשיונל וה"דיווה" שלה, ומאז הפך לאחד השמות המזוהים ביותר עם תחרות הזמר האירופאית.
את 20 שנות הניסיון שלו באירוויזיון הוא זיקק ל-350 עמודי ספרו החדש, "שלוש דקות של נצח". את רגעי המתח שחווה אז בבאקו הוא תיעל לכדי עלילת בלהות שמשלבת משלחת ישראלית באזור סכנה, רומנטיקה, תככים, בגידות ולא מעט הומור.
לא צריך להיות בקיא ברזי אירוע הקאלט השנתי כדי להבדיל בין החלקים הפנטזיונרים בספרו הסמי-אוטוביוגרפי של אמיר, לבין אלו שקרו במציאות. חלק מהשמות לא ממש הוסוו (מירה עוואד, למשל, חברתו הטובה שהתמודדה באירוויזיון 2009 עם אחינועם ניני, הפכה בספר ל'מירית"), שמות של מוסדות עברו שינויים קלים גם הם. "כוכב נולד" הפכה "כוכב חדש", רשות השידור הפכה ל"לשכת הטלוויזיה". ובאשר אליה – ובכן, הביקורת כלפיה נדמית אמיתית לגמרי. בפתיח לספר מספרת עוואד איך קיבלה המלצה חמה על אמיר, שהסתכמה במילים "איתו אסור לעבוד".
"אחת הסיבות שחלק מהאנשים ברשות השידור לא אוהבים אותי היא כי אני מצביע על דברים שבעיניי נעשים לא נכון", הוא מסביר. "בין אם זה לבחור זמר – שזה אומר להביא גם שירים טובים, ובין אם מה שבעיניי הן בחירות הזויות לאירוויזיון".
למשל?
"למשל טיפקס. להקה מצוינת, אבל אין לה שום קשר לאירוויזיון. אני לא אהבתי את השיר וגם אירופה לא, מסתבר. ושוב, טיפקס להקה מצוינת, אבל למירוץ סוסים אתה לא שולח סוס יפה אלא סוס מהיר. דוד ד'אור הוא זמר ענק וראוי, אבל בעיניי הוא לא הביא שיר טוב לאירוויזיון. עד לפני כמה שנים הייתה גם ההתעקשות לשיר בעברית, שלא הצלחתי להבין אותה. אנחנו מייצגים את ישראל, לאו דווקא את הישראליות. רוב המדינות כבר שרות באנגלית, או בשפה בינלאומית מוכרת ונעימה לאוזן, כמו צרפתית, ספרדית או איטלקית. בעברית אין שום דבר נעים".
פעם זה עבד לנו.
"פעם כולם שרו בשפה שלהם. מהרגע שב-99' ביטלו את החוק הזה, אני לא רואה סיבה לשלוח סוס צולע שמחבל במאמצים שלנו. תראה את רשימת הזוכים ב-20 השנים האחרונות. מלבד שניים, כל השירים המנצחים היו באנגלית. אפילו רוסיה וצרפת שולחות שירים באנגלית".
להקה מצוינת, אבל מה לה ולתחרות? טיפקס באירוויזיון 2007
לא קשה להבין שיש לך בטן מלאה על רשות השידור, אתה לא מנסה להסתיר זאת בספר. את ועדת הקדם אתה מתאר כאוסף "אנשים טיפשים שקיבלו מימון פוליטי".
"מעולם לא ישבתי בוועדה של רשות השידור שבחרה את הזמר, אני לא יודע מה קורה שם. אבל יש לי חברים שעובדים ברשות השידור. הכל כמובן לכאורה".
אתה מתאר שם מינויים פוליטיים, בחירות מונעות אינטרס ברור.
"הספר לא אוטוביוגרפי, הוא מבוסס על חוויות, אירועים פרי דמיוני וסיפורים ששמעתי. קיטורים של חברים שלי שעובדים ברשות. אומר ששמעתי על ועדות שלכאורה יושבים בהן אנשים שאין להם שום קשר לאירוויזיון ושום קשר למוזיקה. אם זה לא מינוי פוליטי, מה זה?".
אפשר להבין למה הם נרתעים מלאפשר לנציגים לעבוד איתך. אתה עושה להם שם בלאגן.
"בוודאי! כי יש לי ידע מטורף, אי אפשר לעבוד עליי ואני יודע בדיוק מה קורה. נאמר לי על ידי אנשים אחרים שיכול להיות שאני מהווה איום. אספר לך סיפור. עשרה ימים אחרי הקדם של אחינועם ניני ומירה עוואד, נסעתי איתן לתחרות מלכת היופי בחיפה. ובוואן אני שואל אותן מה עם הוויזואליה שמוקרנת על המסכים בזמן הביצוע של השיר. בזמנו זה היה באחריות הזמר. והן התחילו לריב איתי, אמרו שהן לא ידעו שהן צריכות להכין, אף אחד לא אמר להן. התקשרנו לרשות השידור, שאמרו שבאמת הן היו צריכות להכין, אבל הדד-ליין להגשה היה אתמול. אז זה ממש לשים מקלות בגלגלים. ואז אנחנו נתונים לחסדיהם של המארגנים".
יואב גינאי אמר לאחרונה בראיון ל-ynet שזה בעיקר עניין תקציבי.
"זין בעין. לרשות השידור יש תקציב מטורף, בטח לפני חמש או עשר שנים. הם יכלו לשים בצד קצת כסף. אחת הביקורות שלי היא שהזמרים נשלחים ללא יכולות לייצג את מדינת ישראל באופן הטוב והראוי ביותר. זה הפסד, ואתה גם לא יכול להתחרות עם מדינות כמו רוסיה או אזרבייג'ן, שבאות עם נאמברים יותר מושקעים מהשירים בגראמי.
"הרי זו לא רק במה למוזיקה. אם משתמשים בה נכון היא יכולה לעזור לתדמית של המדינה, להביא תיירות לישראל. אפשר להשתמש באירוויזיון כמקפצה לכל כך הרבה דברים טובים. נכון שהיינו רוצים לחשוב שזו כולה תחרות שירים, אבל אל תשכח שזו ישראל. אנחנו יכולים לצאת מנקודת הנחה שכולם שונאים אותנו ואירופה הופכת לערב אחד למדינה אחת בשם אנטישמיה. כולם פה רוצים שהיא תצליח, אבל אף אחד לא עוזר לך להצליח או נותן לך את הכלים".
נתונות לחסדי המדינה המארחת. מירה עוואד ואחינועם ניני, אירוויזיון 2009
זו לא הטענה היחידה של אמיר נגד הגישה הישראלית לתחרות. דרך בן דמותו בספר, ינאי, הוא משחרר קיטור על הגישה הישראלית לטקס – ובמיוחד על היעדר ההשקעה הכספית בנציגיו ועוזריהם. כמו אמיר, גם ינאי חצה את הקווים וסייע למדינות רבות לבחור את נציגיהן לאורך השנים. "הוא תמיד עשה את העבודה, דרש וקיבל הרבה כסף – בערך פי עשרה ממה שמשלמים לו בישראל", נכתב בספר. "אם כבר להיות זונה, עדיף להיות זונת צמרת. כזו שמרוויחה המון כסף ובוחרת את לקוחותיה".
"הבלרוסים שילמו לי קרוב למאה אלף שקל עבור 11 ימי עבודה אצלם" הוא אומר. "בישראל, בשנה שעברה (בה עבד עם הזמר חובי סטאר. ע.פ) הרווחתי 6,000 שקל עבור עבודה של שלושה חודשים. כשאני עושה אירווזיון אני לא יכול לעשות שום דבר אחר. אני בעצם שם כסף מהכיס שלי על מנת לייצג את מדינת ישראל, לעשות עבורה שירות. אם הבחירה היא לעבוד עם מדינת ישראל, שעולה לי כסף לייצג אותה, לבין כל מדינה שלא תהיה שנותנת לי הרבה כסף, ברור שאלך למדינה שנותנת לי הרבה כסף".
ועמדת מול בחירה כזו פעם?
"כן".
אז למה לטרוח לייצג את ישראל?
"כי זו המדינה שלי ואני אוהב אותה. אני חי כאן, שומר חוק ומשלם מסים. אני כל הזמן נפגש עם נציגים ממשלתיים ומביא להם רעיונות איך להשתמש באירוויזיון לעידוד תיירות ולשיפור תדמית. לצערי אף אחד לא מרים את הכפפה".
אתן לך תאוריה שאולי תסביר את זה. ישראל שהייתה זוכה באירוויזיונים הייתה הרבה יותר פופולרית בעולם. ישראל של השנים האחרונות יודעת מראש שהכל פוליטיקה ושאפילו סיכויי העלייה לגמר שלה לא גבוהים. כשאתה לא חלק מהתחרות אתה גם מאבד עניין.
"אני לא מסכים איתך. יש קורלציה בין היחס של הגוף המשדר המקומי לבין איך שהציבור תופס את התחרות והמעמד שלה באותה מדינה. האירוויזיון היה נורא לא פופולרי בשבדיה, ממש אירוע זניח. ואז הטלוויזיה השבדית החליטה לעשות מהפכה, והיום זה האירוע המוזיקלי הגדול ביותר, עם שירים שחורכים את הרדיו. כמובן שאם נמשיך לא לעלות לגמר לא יהיה כאן עניין, אבל כדי שיהיה כאן עניין אנחנו צריכים להשקיע המון מאמצים וכסף".
בעשורים האחרונים זה כבר הפך לאירוע שמתקשר יותר לתרבות גאה. לא בדיוק החומר ממנו קורצה ישראל המיליטריסטית.
"שוב אני בא לנפץ לך את הקלישאה הזו. יש 200 מיליון צופים למשדר האירוויזיון. אז יש 200 מיילון גייז באירופה? בוא ננפץ את הקלישאה שזה אירוע להומואים, זו תפיסה מטופשת בעיניי. וגם זה שאנחנו לא מצליחים כי שונאים אותנו".
"שלוש דקות של נצח", שמורכב מאוסף חוויותיו באירוויזיונים, הוא חור הצצה מעניין לעולם הצבעוני והמעט מטורלל של התחרות. אמיר מתאר עולם של חברויות חדשות, מסיבות, רומנים מזדמנים, המון אלכוהול ושחיתות. כן, גם ממנה יש שם, ובספר אף מתואר ניסיון שוחד, במטרה לקנות נקודות מחבר השיפוט הישראלי.
"זה קרה, בוודאי. לעולם לא אעשה זאת, אבל זה קרה", הוא מסביר. "היה לי חשוב להכניס איזשהו קונפליקט אתי לגיבור של הספר, שמבוסס עליי, בין היושרה שלו לבין הכסף שמציעים לו. לכל אחד מאיתנו יש מחיר, השאלה היא רק מהו. אני, לדוגמה, לעולם לא אעשה את זה. אבל כשכתבתי את הספר שאלתי - האם יש לי מחיר? אם יבואו ויציעו לי 15 אלף יורו, הייתי מוותר על זה? כמה פעמים הציעו לי למכור נקודות. יש לי חברים שעובדים עם משלחות אחרות שמודים שזה נעשה שם".
מקומם.
"כן, אבל אתה לא יכול לזכות בצורה הזו. אתה יכול לשפר את המקום שלך. כדי לזכות אתה צריך ניקוד גבוה כמעט מכל המדינות. זה יכול לעשות את ההבדל בין לעלות לגמר או לא, אבל בסופו של דבר כדי לזכות אתה צריך שיר טוב וזמר טוב".
מה אתה חושב על המועמד הנוכחי שלנו לתחרות השנה?
"אני מת על אימרי (זיו). הוא בחור מקסים ונפלא".
והשיר?
"(צוחק) אני מחפש דרך פוליטיקלי קורקטית להגיד את זה... אני לא רוצה לפגוע בו. תשמע, ישבתי הרבה פעמים בוועדות בחו"ל שבחרו שירים. זה מסוג השירים שאתה אף פעם לא יודע מה לעשות איתם, כי הם לא רעים אבל הם לא באמת ממש טובים. הם אף פעם לא מצליחים להשתחל לתוך הקדם, הם הכמעט נכנסים. שיר בסדר, הכל יהיה תלוי בהופעה שלו ובאיך זה ייראה בשידור החי. על זה יקום וייפול. כמובן הכי רוצה שהוא יעלה לגמר וייקח את המקום הכי טוב שהוא יכול. זה תמיד כיף לראות את ישראל לוקחת מקום ראשון".
אתה מסוגל לראות אותנו זוכים?
"הסיכויים שלנו קלושים, בעיניי, אבל יכול להיות שהוא יביא הופעה מדהימה שאצפה בה ואומר שבהחלט יש סיכוי. לך תדע".
